<h1>תלמיד הרמב"ן על פסחים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לארבעה עשר. גרסינן, דאי גרסינן לאור ארבעה עשר, הוה משמע ליל ט"ו, כמו אימת משיאין לאור עבורו [ר"ה כ"ב ע"ב], שהוא ליל [שעבר] יום העבור שהוא יום שלשים ונכנס בלילה יום שלשים ואחד. לאור הנר. מפני שאור הנר יפה לבדיקה [לקמן ח' ע"א], שיכול להכניסו בחורין ובסדקין. בודקין. שלא יעבור עליו בלא יראה ולא ימצא, כך פירש רש"י ז"ל. וקשיא דמשום הכי אין צריך בדיקה אלא בביטול גרידא סגיא, וטעמא דאצרכוה רבנן בדיקה בחמץ יותר משאר איסורין שבתורה, ששאר איסורין בדילי אינשי מיניהו כל השנה ומשום הכי אינן צריכין בדיקה, אבל באיסור חמץ שכל השנה אדם רגיל בו הצריכו חכמים לעשות בדיקה, כיון דלא בדיליה אינשי מיניה. וכדאמרינן לקמן [י"א ע"א] חמץ דלא בדילי(ה) אינשי מיניה. ואע"ג דלא אשכחן נזיר דאסור לשתות יין שיהא אסור לשהותו בביתו, שני נזיר דשרי לאחריני. ולמה אמרו. לקמן במתני'. שתי שורות של חביות הסדורות במרתף של יין צריך לבדוק ביניהן, אחר שאמרו כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה למה הוצרך שתי שורות לבדקן, דהא אוצרות יין אין צריך [בדיקה דאין דרך] להכניס שם חמץ.
מקום שמכניסין בו חמץ. כגון מרתף שמסתפק ממנו לשולחנו ופעמים שהשמש עומד (למזגו) [למזוג] ופתו בידו ואין מוצא כדי מזיגתו וכשהיין כלה נכנס (במרתף) [למרתף] להביא יין ומניח הפת על גב החבית וכשהוא יוצא משם אינו זוכרו ונשאר שם ולפיכך צריך בדיקה. שתי שורות על פני כל המרתף. דרך אוצר יין לסדר חביותיהן שורות [שורות] עד שממלאין כל (ה)קרקע המרתף וחוזרין ומניחין חבית על גבי חבית, וכשורות התחתונות כך העליונות עד הקורה, ועולין (לעליות) [לעליונות בסולמות] ושותין משורה העליונה ומפנין אותה השורה הריקנית ומסלקין אותה במרתף ריקן ושותה משורה שלמטה ממנה עד שיגמור כל השורה החיצונה וכן לשניה וכן לשלישית. ופליגי בגמרא [לקמן ח' ע"א] תנאי בפירוש מילתא דבית שמאי, ורב ושמואל פליגי בפירוש מילתא דבית הלל, רב אמר עליונה ושלמטה ממנה, שורת החבית הרואה את התקרה [ו]רואה את הפתח, ועוד שורת (הבית) [חבית] אחת למטה ממנה שעומדת תחת העליונה על פני רוחב המרתף שרואה את [הפתח] (ואינו) [ואינה] רואה את התקרה, ושתים אלו חיצונות שרואות פתח הבית, ושמואל אמר חיצונה ושלפני' ממנה, שורה אחת על פני רוחב המרתף שרואה הפתח והקורה ועוד אחרת לפנים [ממנה] שרואה את התקרה ואינה רואה את הפתח ושתים אלו עליונות, ותני ר' חייא כותיה דרב וכולהו תנאי כותיה דשמואל, והילכתא כשמואל. וכן פסק הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל בשם רבינו שרירא ורבינו האי ז"ל. ובהגהת רבי' אפרים ז"ל כתב נמי הילכתא כשמואל. אבל הרב ר' משה ז"ל [פ"ב מהל' חמץ ומצה ה"ו] פסק כרב. ולפי שאין דרך בני אדם עכשו לסדר [ה]חביות כסדר שכתבנו קצר הרב ז"ל בזה והשמיט מלכתוב פלוגתא דרב ושמואל. ירושלמי [פ"א ה"א], מרתף של יין צריך בדיקה מרתף של שמן אין צריך בדיקה, אוצר בין של יין בין של שמן אינו צריך בדיקה. ואי זהו מרתף כל שהוא נתון עם הלחם בחצר, אוצר כל שאינו נתון עם הלחם בחצר. יש מרתף שהוא כאוצר, ויש אוצר שהוא כמרתף, מרתף שהוא בוש לאכול בתוכו הרי הוא כאוצר, אוצר שאינו בוש לאכול בתוכו הרי הוא כמרתף. יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר, חצר שהרבים בוקעין בו הרי הוא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר.
<h2>דף ג.</h2>
גמ'. מאי אור רב הונא אמר נגהי וכו' אור אורתא הוא. מדקתני [לקמן ח' ע"א] שהנר יפה לבדיקה. ובסיפא [י' ע"ב] קתני בודקין אור ארבעה עשר וב[א]רבעה עשר שחרית. לישנא מעליא. שמצוה ודרך נקיות לדבר בלשון נקיה. דבר מגונה. לאו משום [ד]לילי הוי דבר מגונה, אלא תנא דמתני' לפי שפתח דבריו בהלכות בדיקת חמץ תפס לו לשון אורה, כדכתי' [תהלים קי"ט ק"ל] פתח דבריך יאיר. והא דר' יהושע בן לוי בעלמא אתמר, מיהו שמעינן מינה דרך חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי. והראב"ד ז"ל כתב אם תאמר הרי בכמה מקומות הזכירה התורה לילה וכן רבותינו, ומה ראו להפך בכאן לילה ליום, נשיב ונאמר, כל מקום (ששמו) [ששנו] אור (תחלה) [תחת] לילה לא לחנם (עשו) [שנו], אלא ללמד (אם) [שעם] אור היום צריך לעשות או אע"פ שיש עדין אור היום נידון כלילה. כאן כך רצה לומר (עד) [עם] שקיעת החמה יבדוק, שלא יתעצל, או שלא יתחיל במלאכה אחרת. ואע"פ שאמרו בגמ' משום לישנא מעליא. אם לא שיש בו צורך להזכיר את האור, לא היו מזכירין שם אור ללילה, ולא היו שמין אור לחשך וחשך לאור, אבל לפי שהשעה ההיא יש בה אור וחשך, הניחו את שם החשך והיא הלילה והזכירו את האור שבה, משום לישנא מעליא, ומכאן אתה למד שהביעור צריך להקדימו עם האור היום, כדי שלא יתרשל או שלא ישכח. וכן אמרו רבות' [לקמן ד' ע"א]. צורבא מדרבנן לא לפתח בעידניה דילמא אתי לאמשוכי.
שהרי עיקם. שהרי הוסיף. אשר איננה טהורה. שהיה יכול לומר הבהמה הטמאה, הרי שמנה אותיות עקם, הטמאה חמש אותיות אשר איננה טהורה שלש עשרה אותיות. בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. זב מטמא מרכב ומושב, והנוגע במושב טעון כבוס בגדים כמו הנושאו, והנוגע במרכב אינו טעון [כבוס] בגדים כדכתי' קרא גבי זב אבל הנושאו טעון כבוס בגדים, והכי איתא בתורת כהנים [מכילתא דזבים פרק ד']. ובאשה קראו מושב. שגבי נדה כתב תרי קראי במושב, ובחד קרא [ויקרא ט"ו כ"ב] כתב כבוס בגדים, ובאחרינא [שם שם כ"ג] לא כתב כבוס בגדים. וש"מ דמושב זה הינו מרכב, שהנוגע בו אינו טעון כבוס בגדים ולפי שאין הגון באשה רכיבה ופסוק רגלים, קראו למרכב בלשון מושב ואמרינן במסכת (טהרות) [כלים] פרק כ"ג [מ"ב], אלו טמאין משום מרכב (וכו') [זריז] האשקלוני ומדוכה המדית ועביט של גמל וטפיטין של סוס [ר' יוסי אומר אף טפיטן של סוס טמא משום מושב מפני שעומדין עליו] בקומפון, מכאן משמע שהכלים העומדים לרכיבה אע"פ שיושב עליהם אין להם אלא טומאת מרכב. ואומ' ודעת שפתי ברור מללו. לשון נקי ומבורר. והפרש יש בין לשון שאינו של כבוד ללשון מגונה, דבלשון מגונה צריך לטרוח ולהוסיף תיבות הרבה כדי שלא ידבר בו, אבל בלשון שאינו של כבוד אין צריך שיוסיף, אלא שאם הם כהדי הדדי נוח לו לדבר בלשון כבוד מלשון שכנגדו, כגון מרכב ומושב דכי הדדי נינהו, (ואין) [ואם] צריך להוסיף (ו)אין (מפקידין) [מקפידין] [עליו] אם לא ידקדק בכך, כדאשכחן בכמה מקומות בתורה דכתי' טמא, אבל מי שמדקדק גם בזה תבא עליו ברכה, ומובטחין בו שמורה הוראות בישראל, כדאמרי' בהנהו תלמידי. ולא דמי טמאה וטמא דכתיבי באוריתא לאשר אינ[נ]ה טהורה דנח דכל טמאה וטמא דכתי' גבי אזהרה כלומר זה יהיה לכם טמא ליזהר ממנו ממאכלו או ממגע[ו], ואינו לשון מגונה, כי כך נכון לדבר, הזהרו בזה שהוא טמא אבל טמאה דנח לא בא ללמד שתהא אסור[ה] באכילה, כי בימי נח כל בהמות שבעולם היו שוות, וכולן הותרו, ולא קרי ליה... [מכאן חסר בכת"י עד דף ו' ע"א, וחבל על דאבדין].
<h2>דף ו.</h2>
ארנונא. הוא לשון שיתוף דכתיב [במדבר כ"א, י"ג] כי ארנון (בין) גבול מואב [בין מואב] ובין (גבול) האמורי, ויש מפרשים ארנונא לשון מס שהמלך נוטל עישור מן הבהמות ומן התבואה. ואף על גב דמצי מסלק ליה בזוזי. כל כמה דלא סלקיה ידיה שייכא בבהמות, וקימא לן [בכורות ב' ע"א] כל שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה שנאמר [במדבר ג'] תחת כל בכור בבהמת בני ישראל, ולא באחרים. עיסת ארנונא חייבת בחלה. ואף על גב דעיסת גוי פטורה דכתיב עריסותיכם, זו חייבת, דלית לה (קלה) [קלא], והרואה אומר שלו היא, אבל בהמה אית לה (קלה) [קלא]. מתני' במסכת חלה [פ"ג מ"ה], נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה, נתנו לו במתנה עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור, העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה. ירושלמי. ומה בינה לעיסת ארנונא שמא אינה חייבת בחלה, תמן ברשות ישראל היא עומדת שמא ימלך הגוי שלא ליטלה, ברם הכא בדעתו היא תלויה. ונראה מזה דעיסת ארנונא (ש)אף על פי שאין שיעור חלה בחלקו של ישראל חייב להפריש, שהרי אינו חייב אלא מפני מראית העין.
כופה עליו את הכלי. דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי, דכיון שבטלו כעפר וכאבן הוא חשוב, שאסורין לטלטל, ומיהו בבל יראה לא עבר, דהא בטליה בלביה מאתמול, כדאמרינן לקמן [ע"ב] הבודק צריך שיבטל, אלא משום שלא ישכח ויאכלנו יכפה עליו את הכלי, ולמוצאי יום טוב שורפו. וכי תימא אמאי לא שרפינן ליה ביום טוב, לימא מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. הריני מוסר לך כלל גדול דכל דבר שאין בו צורך כלל ליום טוב, לא אמרינן (ליה) [ביה] מתוך, דהכי פירושא מתוך שהותרה לצורך אכילה, הותרה נמי שלא לצורך אכילה, ובלבד שיהא בו צורך קצת, כגון צורך מצוה או צורך יום טוב, ובהבערה זו ליכא שום צורך בעולם, ולא צורך מצוה, אף על פי שמצוה לשרוף חמץ בפסח, דהא בטלו ולית בה מצות שרפה, דהא אינו שלו, אבל אם לא בטלו, הכי נמי דשרפינן ליה אפילו ביום טוב, כיון דמצוה היא, אמרינן ביה מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ירושלמי [הל"ג]. כפה עליו כלי ולא מצאו יד נטלתו, לא כפה עליו את הכלי ולא מצאו, צריך לבדוק את הבית. ואם מצאו אחר הפסח כיון שבטלו הרי הוא כהפקר, ומסתברא אסור באכילה ומותר בהנאה. ירושלמי [פ"ב ה"ב], המפקיד את חמצו אחר הפסח מהו וכו' מר חשש להערמה ומר לא חשש להערמה, היכא דליכא למיחש להערמה מותר.
חמצו של גוי. המופקד אצלו ולא קבל עליו אחריות שאמרו מותר לשהותו. עושה לו מחיצה. בארבעה עשר, משום הכירא שלא ישכח ויאכלנו, ולא סגי בכפיות כלי כל שבעה כד[ל]עיל, דהתם משום חד יומא סגי בכפיית כלי, ובלילה יבערנו. תני בתוספתא [פ"ב הל"ו] ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ בידי ישראל, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה ובלבד שלא יערים, ואמר רב עמרם ישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך גוי אותו, ואין ישראל רגיל לעשות כן בשאר שנים, אלא מאורע הוא, מותר לישראל לחזור ולקח ממנו לאחר הפסח, דכיון דקני'יה גוי הוה ליה ברשותיה, וקיי"ל [לקמן כ"ח ע"א] חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, והתם נמי תנינא ורשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים, שמא אצטרך ואבא ואקח ממך לאחר הפסח משכיר ישראל בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ ממקום למקום, גגו של גוי הסמוך לגגו של ישראל הרי זה דוחפו בקנה ואם היה שבת או יו"ט כופה עליו כלי.
המפרש, מן היבשה לים. והיוצא בשיירה. מן היישוב למדברות. קודם הפסח. שלשים יום. אלא שאין דעתו לחזור. בימי הפסח. אבל דעתו לחזור. בימי הפסח. אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער. שכשיחזור בימי הפסח לא ימצא חמץ בביתו, דההיא שעתא לא ברשותיה היא דליבטליה, ואפילו תימא הא מצי לבטולי באור ארבעה עשר, איכא למימר דילמא לא מדכר דהא אינו עסוק בביעור, ואפילו יבטלנו חיישינן שמא יאכל אותו כשימצאנו. מכלל דתוך שלשים יום, אפילו אין דעתו לחזור זקוק לבער, שכבר חלה עליו חובת ביעור, כדאמרינן בסמוך.
אוצר. שמכניס שם תבואה ותחתיה חמץ, ואמרינן לקמן [ל"א ע"ב] חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. תוך שלשים יום זקוק לבער. דלכתחילה לא זה הוא בעורו, וכבר חלה עליו חובת ביעור. קודם שלשים יום. לא חלה עדיין חובת ביעור עליו, וכי מטי ההיא שעתא לא מיחייב, כדאמרינן דהא נפלה עליו מפולת. שאין דעתו לפנותו בימי הפסח. והכא נמי (בכלל) [מכלל] דתוך שלשים יום. אפילו אין דעתו לפנותו זקוק לבער, לפי שכבר חלה עליו חובת ביעור, ולכתחלה לא זהו ביעורו. וקודם שלשים יום ואין דעתו לפנותו דאמרינן אין זקוק לבער, מכל מקום כשתגיע שעת ביעור צריך שיבטל. דהא בחמץ שנפלה עליו מפולת אמרינן [לקמן ל"א ע"ב] צריך שיבטל. וכן היוצא לדרך קודם שלשים יום ואין דעתו לחזור, כשתגיע שעת הביעור צריך שיבטל, בכל מקום שהוא, וכן כתב רב אחא משבחא גאון זצ"ל [שאילתות צו שאילתא ע"ח]. ירושלמי בלשון אחר, הדא דתימא בשיש דעתו לחזור [אבל אין דעתו לחזור אפילו קודם ל' יום] צריך לבדוק, (דספק) [ובספק] אבל בודאי אפילו מראש השנה צריך לבער, אמר רבא אפילו יש בדעתו לחזור צריך לבדוק, שמא ימלוך ולא יחזור.
<h2>דף ו:</h2>
שהרי משה עומד בפסח ראשון. כדאמרינן (במועד קטן) [בסוכה] [כ"ה ע"ב] ויהיו אנשים טמאים אלו מישאל ואלצפן שחל שביעי שלהם בערב הפסח כדכתיב ביום ההוא ה(ו)א למחר יכולין לעשות, א"כ ערב פסח היה ומזהיר על פסח שני. ואע"פ שעל ידי שאלתם הוזקק לומר להם, מיהו לא היה לו להאריך כל כך אלא תעשו פסח לקמן ותו לא אבל משום חיובא דשלשים יום האריך (ואפי') [ופי'] להם כל דיני פסח שני.
הבודק צריך שיבטל סמוך לבדיקה בלילה ולימא הכי כל חמירא דאיכא ברשותי דלא ידענא ליבטיל וליהוי כעפרא. ומשבטלו אינו עובר בבל יראה שהרי הפקירו לכל ושוב לא נקרא חמץ. יש מפרשים צריך שיבטל שיעשהו בדבריו כעפר ויהיה לו מאוס. וזה אין הדעת סובלת וכי מפני הדבור ימאס עליו. והנכון לפרש שיבטל שיפקיר, ורוצה לומר ליהוי כהפקר כעפרא שהוא הפקר לכל וכל הרוצה ליטלו יבא ויטול ומעתה אינו שלו ואינו עובר עליו. ואי קשיא לך והא אמרינן בתמורה דאין הפקר אלא בפני שלשה, כדי שיהא אחד זוכה ושנים עדים, והכא לא מצינן למימר שכל אחד ואחד יטרח אחר שלשה ויפקיר בפניהם. ויש לומר דלענין איסורא סגי בינו לבין עצמו. וכי האי גונא אשכחן במסכת שבת בפרק ראשון [י"ז ע"ב] אין שורין דיו וסממנין ערב שבת אלא כדי שישורו מבעוד יום דברי בית שמאי, דסבירא להו שביתת כלים, ופריך בגמרא לבית שמאי דאית להו שביתת כלים נר קדרה וגיגית היכי משכחת להו ומשנינן במפקיר להו. והכא ודאי אין עליו שיטרח כל שבת אחר שלשה ויפקיר (ביניהם) בפניהם.
היכי מבטל דאמר הכי כל חמירא דאיתיה ברשותיה. אית דלא גרסי ולא ידענא ליה וליכא להאי גרסא דאם כן נראה כחוזר וזוכה בו. אלא הכי גרסינן דאיתיה ברשותיה ולא ידענא ליה, דמה שהוא יודע ומשייר אינו מפקיר שהרי למחר יאכל אותו. מאי טעמא כלומר כיון שבדק יפה ולא מצא למה אתה מצריכו לבטל. ובגמרא אמרינן אם משום פירורין הא לא חשיבו וממילא בטלו. וכי תימא כיון דמנטר להו אגב ביתא חשיבי. כלומר שמשמרו עם שאר ממונו וכשהוא נועל ביתו משמרו ונמצא משמר כל מה שבתוכו והלכך חשיבי והתניא סופי תאנים וכו', אלמא שימור דלא [אדעתיה] דידיה בדבר שאינו חשוב לא שמיה שמור וממילא הוא מבוטל, ומשני גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה, כלומר ומנטר הוא אגב ביתו. ואע"ג דשימור דלאו [אדעתיה] דידיה הוא, כיון דדבר חשוב הוא שמא שימור ולא בטלה ממילא ונמצא עובר בבל יראה ובל ימצא דהא ממונו הוא, אבל משבטלו אינו עובר עליו דהא הפקירה ואינו ממונו. ואם תאמר אמאי לא קשיא שמא יש לו בתוך ביתו גלוסקא, וי"ל דאינו עובר בבל ימצא מאחר שבדק ולא ידע עד שימצאנו וידע אותו.
וניבטליה לכי משכח לה דכיון שהוא כל כך זהיר במצות שבדק בכל כחו היטב וגם שומע לתקנת רב יהודה שצריך לבטלו בשעת בדיקה כמו כן יהיה זהיר לבטלו תיכף שימצאנה. ומשני דילמא משכח לה בתוך ימי הפסח ובאותן הימים אינו ברשותו לבטלו ועובר עליה. דאמר ר' אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו להתחייב עליהן בור ברשות הרבים הפותחו חייב בנזקיו ואין הבור שלו אלא של הפקר דהא ברשות הרבים הוא ואע"פ (שכרחו) [שכרהו] אין רשות הרבים קנויה לו.
ונבטלה בד' כיון דלאו זמן ביעוריה הוא ולא זמן איסוריה דילמא פשע ולא מבטל ליה הלכך מבטל אחר בדיקה, ואי פשע ולא בטל מבטל כשיזכור, ואפילו לר' יהודה דאמר שעת הביעור היא שעה חמשית כיון דאיכא שהות שעה ששית דמצי(א) לבעוריה פשע ולא (עבר) [יבער] בחמישית, ואי משכח ל[י]ה בתר איסוריה אף על גב דבטליה, איכא למיחש דילמא אתי לאתהנויי וצריך הבערה מדרבנן ואי משכח ליה ביום טוב כופה עליו את הכלי כדאמרינן לעיל [ו' ע"א]. כתב הרב בעל העיטור ז"ל מסתברא דשליח מבטל, וגבי הפרה וגבי תשאל עם פרתי, הוא דפליגי בה תנאי בהשואל [ב"מ צ"ו ע"א], משום דהתם כתיב [שמות כ"ב, י"ד] בעליו, ובהפרה כתיב [במדבר ל', י"ד] אישה יקימנו, הא בעלמא שלוחו של אדם כמותו ע"כ, ואינו נראה לרבינו דהא ביטול הפקר הוא שמפקיר כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא, ובודאי אם אדם אמר לחברו הפקר אתה נכסי אין בדבר[י]ו כלום, הלכך (אם) [אין] שליח מבטל.
<h2>דף ז.</h2>
ולבטלה בשית. לתקנו רבנן לכל אדם שיבטל בלבו בתחלת שש שעות, דהשתא לא פשע דהא איכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו. כיון דאיסורא דרבנן. דמשעברו חמש שעות אסור בחמץ לדברי הכל, כדאוריתא דמי, ואינו שלו ולא מצי מבטיל ליה בליביה, וכיון דחס עליה ומשהה ליה פורתא עבר עליה.
המקדש אשה משש שעות ולמעלה. מתחלת שש דאיכא איסורא דרבנן. אפילו בחטי קרדונייתא. הגדלים בהרי אררט, שהחמיצו ואין זה החימוץ ניכר בהם ואיכא למיחש שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט, ואפילו הכי אין חוששין לקדושין, כך פירש רש"י ז"ל ומקצת מן הגאונים ז"ל, ואינו דבר מוסכם, וחכמי הצרפתים ז"ל נמי לא הודו לו, שהרי בהרבה מקומות במסכתא זו ובשאר מקומות בתלמוד אמרו משש שעות ולמעלה, וכן מתשע שעות ולמעלה, וכן בשאר כל השעות שנאמר עליהם כלשון הזה, (ובכלל) [ובכולן] אין במשמע אלא (מוסיף) [מסוף] השעה ולמעלה. (אפי' לפי) [אבל פירוש דברי] רב גידל כך הוא, המקדש מסוף שש שעות ו[ל]מעלה, אפילו בחיטי קרדונייתא שאין חמוצן אלא מדרבנן, כגון נוקשה, אין חוששין לקדושיו, ובין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון נאמרו הדברים, דאפילו רבי שמעון דאמר [כ"ח ע"ב] בלפני זמנו ולא כלום, מודה הוא באיסור שהוא אסור מדבריהם, גזרה שמא ישהא ולא יבער ויאכל, תדע דלא משתמיט תנא ותני לפני זמנו מותר, ונימא רבי שמעון היא, אלא ודאי מודה רבי שמעון באיסור שהוא אסור מדבריהם, הלכך הא דרב גידל אתיא בין אליבא דרבי יהודא בין אליבא דרבי שמעון, ודוקא מסוף שש שעות ולמעלה, אבל מקדש (בשעת) [בשעה] ששית עצמה, אפילו בחמץ גמור, חוששין לקדושיו, דכיון שעדיין שורפין אותו ולא בדילי מחמץ, אתי לאיחלופי בארבע וחמש, ואתי למישרא אשת איש, ומה שאמרו לעיל אפילו (בשעת) [בשעה] ששית כיון דאסרוה רבנן עליה לאו ברשותיה קיימא כדרב גידל, הכי קאמר, כדאמר רב גידל שהמקדש באיסורי הנאה של דבריהם אין חוששין לקדושין, אלמא לאו ברשותיה קאי, הכא נמי לאו ברשותיה קאי, דהא אסרוה רבנן עליה, ואף על גב דהכא חוששין לקדושיו, שאני קדושין דלא אפקעינהו רבנן אלא מתחלת שבע. ובריש פרקא [ד]כל שעה [כ"א ע"ב] מצינו גירסא ישרה לא צריכא לשש שעות דרבנן, פירוש ואליבא דרבי שמעון, והכי קתני עבר זמנו של חמץ דהינו זמן שקבעה לו תורה לביעור, אסור בהנאתו לגמרי, שאפילו לענין קדושין אין חוששין לקדושיו, והירושלמי מוכיח כך דמסוף שש שעות קאמר, וחיטי קרדונייתא חמוצן מדבריהם. ומכל מקום זו שאמר רב גידל אמר רב אין חוששין לקדושיו (הלכך) [הלכה] היא ואין מי שיחלוק עליה, תדע דהא קיימא לן כרב יהודה דאמר הבודק צריך שיבטל מיד, ומדרב גידל הוא דנפקא לן כדאקשינן עליה וליבטליה בשית ומפרקינן לה משום דרב גידל, וזו ראיה שהיא הלכה פסוקה.
אחד שבת ואחד יו"ט, בשלמא שבת משכחת לה כגון שחל ארבעה עשר להיות בשבת, אלא יום טוב קשיא, דבתר איסורא [הוא]. וקתני מבטלו בלבו. עיסה מגולגלת. שלא החמיצה. שמעתתא דרבה בר רב הונא אמר רב לא הזכירה הרב ז"ל ונקטינן משקלא וטריא דאתמר עלה בגמרא, היכא דאשכח פת שעפשה בפסח ולא ידעינן אי מצה אי חמץ היא, אף על גב דעפושה מרובה ואיכא למיתליה בחמץ של שאר ימות השנה, כיון שרבו ימי מצה עליה, אמרינן מצה היא, והאי דעפשה טפי אמרינן כל יומא ויומא נהמא חמימא אפא ושדא עילויה ועפשה טפי.
הבודק צריך שיברך, מאי מברך רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור חמץ, רב פפא משמיה דרבא אמר לבער חמץ. ואסיקנא בלבער חמץ כולי עלמא לא פליגי [דודאי להבא משמע, כי פליגי] בעל ביעור מר סבר על ביעור מעיקרא משמע, ומר סבר להבא נמי משמע, ואפסיקא הלכתא על ביעור (מעיקרא משמע ומר סבר להבא נמי משמע, כי פליגי בעל ביעור מר סבר על ביעור מעיקרא משמע ומר סבר להבא נמי משמע. ואפסיקא הלכתא על ביעור). וכתב רבינו שמריה צורינו קשיא להו לרבוותא ז"ל כיון דלבער כולי עלמא לא פליגי למה אנו מכניסין ראשנו במחלוקת, ותירץ הרב אב ב"ד ז"ל, שרצו לקבוע על ביעור לאשמועינן דאף על ביעור להבא משמע ואי אמר לבער לא מהדרינן ליה אלא שאינו ניכר מברכותיו שהוא תלמיד חכם, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל, וכיוצא בה במסכת ברכות [ל"ח ע"א] (במוצאי) [במוציא] כולי עלמא לא פליגי, ואף על פי כן פסקו והלכתא המוציא, ואתמר עלה במאן דבריך המוציא זהו שאומרין עליו אדם גדול, בשלמא אי אשמועינן המוציא שפיר, אלא השתא מאי קמ"ל דהא במוציא כולי עלמא לא פליגי, והך סברא ודאי איתמר אידנא, אלא מיהו כיון דאשכחן במילה ושחיטה ולולב דמברכין על, וכן במקצת מצות אחרות שלא הוזכרו כאן בגמ', ומקצתן שנוסח ברכותיהן בלמד, וכדקתני ברייתא לישב בסוכה, על (כרחיו) [כרחין] יש לנו ל[י]תן טעם אחר בדבר, ועוד למה שאלו כאן מאי מברך בביעור ולא שאלו [שאלה] זו בשאר כל המצות, ולא נחלקו על כלם סתם דמר לימא על ומר לימא [ב]למד. ולשון אחר כתב הרב אב ב"ד ז"ל בשם רב ר' משה בר' יוסף ז"ל, דמשום הכי לא מברכינן לבער, דמשמע מצוה שאין לה גמר אלא חייב לעשותה תדיר, כגון הנחת תפילין וציצית וכיוצא בהם, אבל מצוה שעשייתה בפעם אחת גמר מלאכתה, כגון ביעור ונטילת לולב ומילה ושחיטה, כלן מברכינן בהם על. וקשיא לי שהרי נר חנוכה מברכין עליה להדליק ואף על פי שעשייתה גמר מלאכתה כגון נטילת לולב, אלא שרבינו תם אמר דהואיל וצריכה שמן כדי שתהא דולקת משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק (במי) [כמי] שאין עשייתה גמר מלאכתה דמי, ואינו מחוור. ובתקיעת שופר נמי הורה רבינו האיי אביהן של ישראל, שהלכה רווחת היא לשמוע בקול שופר, ולא על שמיעת שופר ולא על תקיעת שופר, ועוד דלפום גמרא אכילת מצה ומרור מברכין עליהם לאכול ולא על כדבעינן למימר קמן [קט"ו ע"א]. ועוד דתניא בתוספתא בשלהי מכילתין [פ"י ה"ח], אי זהו ברכת הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח [איזו היא ברכת הזבח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח], והני כולהו מצות שעשייתן גמר מלאכתן, ואף על פי כן אין מברכין עליהן על, ועוד כל טעמא דלא אתמר בגמרא ולית ליה עיקר לא צייתינן [ליה], דהא אתמר בגמ' בלבער לא פליגי. ואני אומר שכל מצוה שאדם יוצא בה לכתחלה על ידי אחר, כגון ביעור קבעוה בעל, וכן שחיטה ומילה, שאפילו אבי הבן שמצוה למול את בנו, אם רצה והביא לו מוהל שמל אותו יצא ידי חובתו וכן בשחיטת פסח וקדשים שאין כל אחד שוחט פסחו וקדשיו אלא העושה לשמו כל שכן שלוחו של אדם בכלן כמותו, והוא הדין להפרשת תרומות ומעשרות חלה בכלן מברך על, [וכן] כתב רב אחא משבחא בשאלתא דפסחא [שאילתא ע"ד] וכן במניח ערובין מברך על מצות עירוב (נראה דבריו כמקצת) [כדברי מקצת] ראשונים, ולא כדברי האומרין להניח, וכן כל כיוצא בהן, אבל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח, כגון תפילין וציצית וישיבת סוכה וכיוצא בהן, מברכין עליהן בלמד, ככל המצות שברכתן עובר לעשייתן. וא"ת הרי הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה על ידי שליח ומברכינן עליה להדליק, יש לנו לומר שאני התם שהדלקה עצמה היא שעושה מצוה, ואיתמר בפרק במה מדליקין [שבת כ"ג ע"א] דצריך (לאשתטופי) [לאשתתופי] בפריטי, ואינו יוצא אלא בשל עצמו, ועוד כיון שהרואה נמי מברך, ומצוה לראות משום פרסומי ניסא קבעוה כן. ותקיעת שופר השמיעה היא המצוה ומברך לשמוע, שאי אפשר לעשותו על ידי שליח וזה שאנו מברכין על מקרא מגילה לפי שאינה דומה לשופר, שכאן על קריאתה הן מברכין, ללמד שאם לא שמע קריאת תיבות לא יצא, וכיון שעל מקרא הוא מברך, ואפשר לצאת מן המקרא על ידי אחר, לפיכך תקנו בה על. וספירת העומר שמברכין בו על, מפני שכבר הוקרב העומר והן מונין ממנו, וראוי לתקן בו על, כפי מה שנהגו, גם כן מדרך זה שאמרנו. וזהו שלא נחלקו בשאר כל המצות אלא בביעור, וממנו אנו למידין לכיוצא בו, וזהו שהקשו עליה ממילה, ומתרץ היכי (נמי) [נימא] נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהיל, כלומר דהא מצוה דלא רמיא עליה כלל הוא, אבל ביעור עליה דידיה רמיא, אלא שאם רצה לעשותה על ידי שליח עושה, וכשהוא עושה אותה מברך לבער, אבל כשנעשית על ידי שליח ודאי מברך על ביעור לכולי עלמא, דומיא דמילה ושחיטה. ואקשי אבי הבן מאי איכא למימר, דאיהו נמי עליה רמיא, ואפשר לעשותה על ידי שליח, ופריק אין הכי נמי. אבל למאן דאמר על ביעור אפילו אבי הבן נמי על המילה הוא מברך, כמו שכתב רש"י ז"ל. זהו עיקר מחלוקתם בכאן, ולפי שטה זו פסקו והלכתא על ביעור, לומר שהשוו חכמים מדותיהם בנוסח הברכות כשם שהשליח שאין [ה]מצוה מוטלת עליו מברך על, [כך] בעל המצות נמי מברך על עד שתהא המצוה קבועה עליו חובה, ואי אפשר להפטר ממנה בשליחות, שנוסח שלה לעולם בלמד. והא דאקשינן מנטילת לולב לאו למימרא דדמי [לביעור] דהא אי אפשר ליטול לולב על ידי שליח, אלא הכי אקשינן בשלמא למאן דאמר על להבא נמי משמע, הכא כיון שברכתו ומצותו באין כאחד כשנוטלו לצאת בו [לא קבעוה ליטול שהרי כבר נטלו לצאת בו]. ואעפ"י שהוא עובר לעשיית המצוה מברך על, אלא למאן דאמר על לשעבר משמע, לולב לאו לשעבר הוא, אמאי קבעו ביה על, ופריק התם לשעבר לגמרי הוא, דכיון דאגבהיה לשם מצוה נפק ביה, ואפילו למאן דאמר מצוות צריכות כונה, הרי מתכוין הוא לצאת, ומיהא שמעינן דלכולי עלמא משנטלו לצאת כדרכו הוא מברך ולא קודם לכן, ואלו היה מברך קודם שנטלו היה מברך ליטול, אלא שלא רצו לקבוע לו ברכה קודם הנטילה ואם רצה לברך עליו הרשות בידו ומברך ליטול, וכן כתב הרב ר' משה ז"ל [פ"א מהל' ברכות הט"ו], אלא שאין לשנות ממטבע שקבעו חכמים בברכות. ומה שקבעו בסוכה לישב מפני שהוא עובר לעשייתה, שעיקר מצות סוכה אכילה ושינה כעין דירה, ומשעה שנכנס שם לא קיים מצוה. ותמהני על הרב, שאמר לברך ברכת הסוכה עובר לישיבתה מעומד הגע עצמך אלו רצה לאכול מעומד ולטייל בסוכה ולשנן מעומד, מי לא יצא ידי חובתו, וכיון שכן מה בין ישב ללא ישב עדיין, אלא כל שלא אכל ונתעכב שם עובר לעשייתה הוא, שאין לשון לישב בכאן אלא כעין לדור, ולישנא דקרא נקט תשבו כעין תדורו. ולענין אכילת מצה ומרור קמינן על נוסחי דוקני ועתיקי, והכי גריסנן בהו בפרק ערבי פסחים [קי"ד ע"ב] פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעיקרא בורא פרי האדמה ואכיל, וכי מטי חזרת מברך לאכול מרור ואכיל, היכא דליכא שאר ירקי מאי, אמר רב הונא מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל ולבסוף מברך על אכילת מרור וכו' אלא אמר רב חסדא מברך עליה מעיקרא בורא פרי האדמה ולאכול מרור ואכיל. מדאמרינן בכולהו לאכול ובדרב הונא על, ש"מ דכל היכא דאכיל ל[י]ה בדלא טעים מיניה כלום מברך לאכול, כשאר כל המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן בלמד, (וכל) [ככל] כיוצא באלו, אבל בדרב הונא כיון שמילא כריסו ממנו, אף על פי שלא אכלו לשם מרור, כמברך לאחר המצוה הוא ומברך על. ומכאן אתה דן למצה שמברכין עליה לאכול. וכבר כתבתי [לעיל ד"ה ואי קשיא] שהיא שנויה בתוספתא ברכת הפסח [ו]הזבח, ואלו כיוצא בהם. ולענין הפרשת תרומות וחלה שכתבתי, מצאתי אחר כך בתוספתא דברכות [פ"ו הי"ט] דקתני היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומות ומעשרות, ובירושלמי [ברכות פ"ט] הביאו זה הברייתא, ויש לי לתקן דהתם כיון דאינה נעשית על ידי אחרים מדעתן אלא על ידי שליח שעשוהו בעלים, שהתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה, דדרשינן [ב"מ כ"ב ע"א] אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם הלכך לא דמי לביעור.
<h2>דף ז:</h2>
והא דאמר שמואל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן. כלל גדול ולא אמר בו חוץ. ובירושלמי במסכת ברכות [פ"ט ה"ג] אמרו חוץ מקדושין בבעילה, ונראה לי הטעם, לפי שאין ראוי לברך על המצוה, אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה. ובאותה שעה הוא עם האשה במטה, ואין ראוי לברך משום ולא יראה בך ערות דבר, ולא הצריכוהו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות בשעת ברכה, זהו טעם הירושלמי, ומדלא אמרינן בגמרא דילן אלא חוץ מן הטבילה, לא סמכינן אגמרא דבני מערבא בהא, וכל שכן דלכולהו שמעינן (מצה) [מיהא] דבקדושי כסף ושטר עובר לעשייתו מברכין ברכת אירוסין, וכן כתב רבינו הגדול בתשובה [שו"ת הרי"ף סי' רצ"ג] ותלמידו הרב ר' משה ז"ל [פ"ג מאישות הכ"ג]. והוי יודע שלא כלל שמואל כאן אלא כל המצוות כלן, אבל שאר ברכות, ברכת הנהנין ודאי קודם שיהנה מהם הם, שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה כדאיתא בברכות [ל"ה ע"א], ואם ברכת השבח הם, כגון אותן שבפרק הרואה [שם נ"ד ע"א], ודאי לאו עובר לעשייתן מברכין אותן, אלא לאחר מכאן, שאין ראוי לומר כשיתקרב לראות הים הגדול יהא עוצם עיניו ומברך ורואה, אלא רואה ומברך (ורואה אלא רואה ומברך) וכן בכולן. ולפיכך נהגו לסדר סדר ברכות של שחרית בבית הכנסת, שאף על פי ששמע התרנגול בחצי הלילה מברך עליו בשחר, דכיון דלאחר כן מברך, לא נתנו חכמים בהם שיעור תכיפה, ומיהו בירושלמי אמרו במסכת ברכות [פ"ט ה"ב] גבי ברקים היה יושב בבית הכסא או בבית ספקלריא, אם יכול הוא לצאת ולברך בתוך כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא, נראה מזה שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דבור של ראיה ושמיעה. ועוד יש לומר שסדר ברכות הללו של שחרית, ברכת שבח הן על נוהג העולם ואפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן, וכן נהגו. ומנהג ישראל תורה היא. וכן המנהג בברכת נישואין [שאין מברכין אלא לאחר שתכנס לחופה], שאין [א]לו אלא ברכות תפלה ושבח, תדע שהרי כל שבעה מברכין (אותה) [אותן], וכן נראה מהלכות גדולות. והרב ר' משה ז"ל אמר [פ"י מהלכ' אישות ה"ג] קודם הנשואין. וכן דעתי נוטה, שהרי חופה יחוד הוא ובעינן ראויה לביאה, והרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ולא מפני שהיא בכלל כל המצות כלן שמברך עליהן עובר לעשייתן. וכן בנטילת ידים מפני שפעמים שפסולות לברכה קבעוה בעל, וקבעוה לאחר מכאן. ונראה לי שהיא בכלל מה שאמרו חוץ מן הטבילה, דהאי נמי זמנין דגברא לא חזי. ורש"י ז"ל פירש בטבילה [דכיון דאיכא טבילה דגברי לא חזי] כגון בעל קרי ומשמשת שפלטה שכבת זרע וכן גר, תקנו בכלן שיברך לאחר טבילה, וכן נראה שהרי בכלן מברך על, מפני שהוא לאחר עשייתן. ודעת רבנו והגאונים ז"ל, שלא אמרו אלא באותה טבילה דגברא לא חזי לברכה, אבל לא באחרות, וא"ת אם כן יברך לטבול, יש לומר לא רצו להתקין להם שתי מטבעות שלא יראה כחלוקה, וכעין מה שפרש[נ]ו למעלה. ולפי דבריהם, כיון דבטלוה השתא לטבילותא לא משכחת ברכה בסוף [אלא בטבילת גר בלבד], כמו שכתב רבינו ז"ל, ע"כ. ואם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת, כדאמרינן [חולין פ"ו ע"ב] גבי שחיטה [ש]אינו מברך אלא ברכה אחת על כמה בהמות. ובשם רבינו סעדיה ז"ל מי שבירך על ביעור אין להפסיק עד שיבטל, ואם שח בין ברכה לביטול חוזר ומברך, ורבינו האיי ז"ל אמר ירושה היא מאבות שלא ישיח עד שיגמור כדי שלא יסיח דעתו, [כי] כשהוא נמנע מן השיחה לבו מוכן למעשה, ומי שלא עשה כן לא יצא ידי חובתו, וכן עמא דבר. ואיכא מאן דמדמי לה לתפילין דאמרינן [מנחות ל"ו ע"א] שח בין תפילין לתפילין חוזר ומברך. ומסתברא דלא דמי לתפילין, דהתם תרתי מצוות וצריך לברך על שתיהן, אבל הכא כולה חדא מצוה היא, דהא כל שעה שאוכל אינו נמנע מלהשיח, וכל זמן שיושב בסוכה אינו מברך אלא ברכה אחת, הכא נמי כל זמן שמתעסק בבדיקה הר(י)שות בידו להשיח, והמחמיר יחמיר. מיהו אם שח בין ברכה לבדיקה שלא לצורך הבדיקה חוזר ומברך, אבל שח אחר שהתחיל הבדיקה אינו חוזר ומברך, כמו שכתבנו. פירש רבנו יצחק אבן גיאות ז"ל בדיקת חמץ מדרבנן הוא, וכיון שהבדיקה לשם ביעור הוא והביעור עיקר, עליו מברכין, ואחר בדיקה מבטל. ונראה מדבריו שלשון ביעור לשון שריפה הוא, והוא מצוה מן התורה. ומיסתברא ביעור לשון ביערתי הקודש מן הבית [דברים כ"ו, י"ג]. ולשון ביעור שביעית שמבערו מן האוצר, ועל הבדיקה אנו מברכין מדרבנן ולא על [ה]ביטול. והבדיקה תחילת המצוה, ואין לנו לברך על בדיקת חמץ שבבדיקה לא יצא ידי חובתו, ואנו מברכין על הביעור שהוא לשון בדיקה ולשון ביעור, ויש (אנו) [לומר] כשאנו מברכין ברכת ביעור על הביטול אנו מברכין, שהוא מצות עשה מן התורה, ועל זה נהגו שלא להשיח עד שיגמור הביטול. וזמן איכא דבריך דהא מזמן לזמן קא אתי, ואיכא דלא בריך דלא קביע ליה זמן, דהא מפרש ויוצא בשיירה ודעתו לחזור, וכן העושה ביתו אוצר ודעתו לפנותו אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער. ומי שלא בדק אור ארבעה עשר בודק אף לאחר המועד. וכתב בעל העיטור ז"ל ומיסתברא דרשות הוא, ומנהגא דילן לברך. עובר. קודם. [חוץ מן הטבילה] (ומפרי') [ומפרשי] לה רבנן בטבילת גר בלבד. דאכתי גברא לא חזי, דמל ולא טבל כאילו לא מל, ואינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר [כך] טובלין, דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלה ואף על פי שהיא חייבת טבילה מברכת ברכת חלה קודם טבילה. והוא הדין לברכת טבילה. ולא מצינו לאוקומה בטבילת בעל קרי, דהא בטלוה לטבילותא.
פיסקא בודקין את החמץ לאור הנר. גמ', אין בודקין לאור החמה אלא לאור הנר. ירושלמי ויש חמה בלילה תפתר בשלא בדק בלילה, כדתנן [להלן י' ע"ב] לא בדק אור ארבעה עשר יבדוק ארבעה עשר שחרית, הדא אמרה אפילו בי"ט ביום צריך לבדוק לאור הנר. ואור החמה, לא [איירי] בחצר, דהא אמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויים שם, ולא [נצרכה] לאכסדרה דהא אמר [רבא] אכסדרה לאורה נבדקת, אלא לארובה שבחדר, שאין בודקין צדדיה לא לאור החמה ולא לאור האבוקה, והאבוקה מאי טעמא לא, אמר רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין וזה אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין, ורב זביד אמר זה אורו לפניו וזה אורו לאחריו, ורב פפא אמר האי בעית והאי לא בעית, רבינא אמר האי משיך נהוריה והאי לא משיך נהוריה. ירושלמי [ה"א]. מבואות האפלין מהן לבדקן ביום לאור הנר, מיליהון דרבנן אמרין, לא כמה דמנהר בליליא מנהר ביממא, דאמר רב הונא כד הוינא ערקין באילין בטייתא בסדרא רבא, היו מדליקין עלינו נירות (בשעת) [בשעה] שהיו כהין יודעין שהוא יום, ובשעה שהם מבהיקין היו יודעין שהוא לילה, שמע מינה מבואות האפלים מצותן בלילה לאור הנר. מפני שאור הנר יפה לבדיקה אף על פי שאין ראיה לדבר. דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. זכר יש לדבר. אסמכתא בעלמא הוא. ואומר ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא. מה להלן חפוש, אף כאן חפוש עם המציאה, ואין חפוש אלא בנירות, שנאמר בעת ההיא אחפש את ירושלים בנירות, ואומר נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, ובגמ' פריך מאי ואומר בתרא, ומשני מהו דתימא קולא הוא דאקיל רחמנא בירושלם דלא נבדקה באבוקות אלא באור קטן, דעון רבה משכחת ועון זוטא לא משכחת, הלכך לא ילפינן חמץ מיניה להקל, תא שמע מהאי קרא דבדיקה מעליתא היא, דכתיב חופש כל חדרי בטן.
<h2>דף ח.</h2>
אמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה. פירש הרב רבינו משה ז"ל [פ"ב מחו"מ ה"ד] אמצע חצר. מכלל דבחורי כותלי החצר צריך לבדוק. [ירושלמי ה"א] ובתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה, מה צריכא ליה שכן מכניסין [בהן] באבריות ובראשי חדשים, פירוש סעודות שהיו עושין למנין קדוש החדש, ולמנין עבור השנה, ואנן נמי בשביל תינוקות שנכנסין שם עם הפת, צריכין אנו לבדקן.
פיסקא כל מקום שאין מכניסין בו חמץ וכו'. גמ'. חורי הבית העליונים. יותר מדאי. והנמוכים. יותר מדאי, אין נוחין להשתמש ואין צריכין בדיקה. ואפילו היכא שהניח עשר ומצא תשע, וכן עכבר נכנס וככר בפיו שצריך לבדיקה, אין צריך לבדוק חורים עליונים ותחתונים, שהרי אי אפשר בכל השנה שלא יארע שהוא מניח פת בחשבון ואינו מוצא את חשבונו, והעכברים לוקחים אותו, אם כן נבדוק את כלם ואפילו עליונים, כי שם ביתם, אלא שמע מינה שאין לנו לחוש לזה אלא במקום שתשמישו בכך. גג היציע. הואיל והוא משופע אין צריך לבדוק, אבל שאר גגות שלהם לא הוו משופעים. רפת בקר. אם היה שם חמץ הבהמות אכלוהו. לולין. מקום דירת תרנגולין. מתבן. בית התבן, דמה דרכו של חמץ לשם. ואוצרות יין ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה. ובתוספתא [פ"א ה"ג] אוצרות תבואה. ירושלמי [פ"א ה"א] גג הבד וגג המגדל הדא דתימא בגבוהה שלשה, אבל אין (גובהה) [גבוהה] שלשה כארץ הם, ובאותו שלא נשתמש (בהן) [בו] חמץ, אבל נשתמש בו חמץ אפילו גבוה כמה צריך בדיקה. במסתפק אוצר שמסתפק ממנו יין לשולחנו צריך בדיקה, פעמים שהשמש נכנס לשם להביא יין על השולחן כשהוא כלה ופתו בידו, אבל שמן אינו צריך בדיקה לעולם אפילו במסתפק, לפי שיש קבע ואומד (לספקו) [לסיפוקו], ואין השמש עומד מתוך אכילתו להביא ממנו. ולא פירש זה בהלכות הרב ז"ל, גם לא בדברי הרב רבינו משה זצ"ל, ונראה שהשמיטו זה ד[ה]אידנא שאנו מדליקין שמן דין אוצרות שמן כדין בי קירי דאמרינן לקמן דצריך בדיקה. בי דגים. גדולים אין צריכין בדיקה, שיש להם קבע ואומד, ואין צריך לעמוד ולהביא באמצע סעודה, [אבל דגים קטנים אין להם קבע ואומד, ופעמים שכלה וצריך לעמוד ולהביא באמצע סעודה] ופתו בידו. בי מלחי. בית המלח. בי קירי. בית השעוה. צריכין בדיקה. לפי שעומד השמש מתוך הסעודה להביא מלח ונרות. פלימו אומר וכו'. וקיימא לן כותיה, מדאמרינן בגמרא תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחור מפני הסכנה, ופרשה רב נחמן בר יצחק משום סכנת גוים ופלימו היא, ש"מ הלכתא כותיה, ועוד דמקשינן ומפרקינן בגמ' אליבא דידיה, ואסיקנא היכא דשכיח היזקא שני.
בגמ' אמרינן, תניא [רש]ב"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת. כלומר חוצצת הבית מכותל לכותל, אינו צריך בדיקה. בנוסחא דרבי' שלמה ורבוותא ז"ל. והתניא מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורים תחתיה צריך בדיקה. לא קשיא דמדליא צריכה בדיקה דיש הרבה אויר תחתיה, וניחא תשמישתה לשמש תחתיה, הלכך צריך בדיקה מה שתחתיה דמתתיא אינו צריך בדיקה, שאף על פי שיש מקצת אויר אין (נוחא) [ניחא] תשמישתה, ובנוסחא עתיקא דילן גרסינן בתרויהו אינה צריכה, והכי פירושא, טעמא דעצים ואבנים סדורין תחתיה, הא אין עצים ואבנים סדורין תחתיה צריכה בדיקה, לא קשיא התם דמדליא ואם אין עצים ואבנים סדורין תחתיה בודק אפילו לצד הפנימי שבבית, שעובר תחתיה, אבל אם עצים ואבנים סדורין תחתיה, בודק צד החיצון שבבית ואינו בודק צד הפנימי, ואם היא מתתיא אע"פ שאין עצים סדורין תחתיה אין צריך בדיקה, דהא אינו יכול עבור תחתיה, אבל רבינו ר' יצחק אבן גיאת ז"ל פירש צריך ואינו צריך על המטה קאמר, ומסתברא כדמפרשי.
<h2>דף ט.</h2>
מתני' אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וכו'. אין חוששין כשגמר לבדוק זוית זו ובא לבדוק זו שמא מתוך שבאתי לזה גררה חולדה חמץ למקום הבדוק וצריך אני לחזור ולבדוק, או להניח שם שומר. שאם באת לחוש לכך, הרי מחצר לחצר יש לומר כן, אם אני בדקתי קודם חברי שמא לאחר בדיקתי הביאה חולדה חמץ מחצר חברי לחצרי, ואין לדבר סוף, שאין יכולין כל ישראל לבדוק חמצן כאחת. ולא חצר דוקא אלא כל בתי חצר. ובגמר' דייקי' טעמא דלא חזינן, הא חזינן שהביאו שם לא אמרינן אכלו כלו או רובו, וצריכה בדיקה, ואם לא מצאו נאמר שודאי אכלו, ובביטול ראשון שביטל סגי ליה. ויש לומר שצריך לבטל פעם אחרת שמא לא בדיקתיה יפה, וזאת החמץ לא נתבטל שהרי לקחו מצבורי הבית שלא נתבטלו ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא.
<h2>דף ט:</h2>
אלו הלכות פסוקות שלא הזכירם הרב אלפסי ז"ל וצריכים הם להתברר. א)גתשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל היינו תשע חנויות. ב)גפירש ואתא עכבר ושקל הינו סיפא דתנן תשע חניות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחד מהם ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב. גבי חמץ נמי נימא כיון דחזינן דשקל עכבר אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וספיקא דרבנן בכל בדיקת חמץ צריך בדיקה וסיפא אינו צריך. הקשה רבינו דהכא משמע דהאי חמץ דשקל עכבר מהני צבורין חשבינן ליה קבוע והוי כמחצה על מחצה, ומאי (שלא) [שנא] מאם לקחו הגוי דחשבינן ליה במסכת חולין כמו נמצא הלך אחר הרוב, כדמוכח בחולין פרק גיד הנשה [צ"ה ע"א] דאמרינן התם בשר שנתעלם מן העין אסור, ופסק מהא מתניתא דתשע חנויות ובנמצא הלך אחרי הרוב, ומשני בנמצא ביד גוי והיה רבינו רוצה לומר שאין חלוק בין לקחו עכבר מן הציבורין לפירש ולקחו עכבר ואינו תלוי אלא (בדלת) [בלדת] הספק שאם בשעה שלקחו העכבר או בשעה שפירש נולד הספק שראינוהו שלקחו ולא ידעינן מאיזה לקח הוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי, אבל אם לא ראינוהו אלא מצאנוהו שפירש, או שלקחו ובשעת לקיחה לא נולד הספק אלא עכשו וכבר פי', אזלינן אחר רובה. ואם תאמר הא תנן בזבחים פרק התערובות [ע"ג ע"א] כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או שורים הנסקלים אפילו אחד ברבוא ימותו כלן, ופריך בגמ' נכבשניהו ונבדדינהו ולימא כל דפריש מרובא פריש. וא"כ כמו שפירש רבינו מה מועיל זה הלא כבר נולד הספק בשעה שהיו (קובעין) [קבועין], לאו פירכא היא, דהתם כל תערובת האיסור וההתר נייד ואשתרי בההיא שעתא, ולא דמי לאתא עכבר ושקל בפנינו, דאף על פי דהאי נייד, ציבורין כלן עומדין בקביעותן. ג)גשני ציבורין אחד של מצה ואחד של חמץ ושתי בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ושני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה, ולא ידעינן הי(א) להאי עיל והי(א) להאי עייל, היינו שתי קופות דאמרינן שאני אומר. דכיון דבדיקת חמץ דרבנן היא, ואיכא למתלי, תלינן לקולא ולא צריך בדיקה, וכיון דבטליה בלילה לא צריך בטול אחרינא. ד)גציבור אחד של חמץ ושתי בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי עייל אי להאי עייל היינו שני שבילין, דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות, ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות, רבי יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורין וכו'. וגבי חמץ נמי, אם בא לשאול זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, כיון דבדיקת חמץ דרבנן ואיכא למתלא תלינן ואין אחד מהן צריך בדיקה, ואם באו בבת אחת שניהם צריכין בדיקה, דכיון דחזינן חיישינן. ואם בא לשאול עליו ועל חברו קיימא לן כר' יוסי דמדמי לה לבת אחת. ה)גספק על ספק לא על. הינו בקעה, דתנן בקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית וכו'. ומדלא קאמר פליג [ב]פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן, ש"מ דגבי חמץ מודו רבנן, דטעמא, דרבנן גבי טומאה מפרש במסכת טהרות [פ"ו מ"ד] כל שאתה יכול לרבות ספיקא וספק ספיקא ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור, והלכתא גמירי לה הכי גבי טומאה, אבל בשאר איסורין כל תרי ספיקי לקולא, מיהו הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל כתב דצריך בדיקה. ו)געל בדק ולא אשכח פלוגתא דרבי מאיר ורבנן, דתנן כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה להיכן (היכן) הלכה. וחכמים אומרים בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה. ופרש"י ז"ל גבי חמץ אפילו רבי מאיר מודה דלא צריך בדיקה. ז)געל בדק ואשכח פלוגתא דרבי ור"ש ב"ג, וגבי חמץ מודה ר"ש ב"ג דלא צריך לגמור בדיקתו. ח)גהניח תשע ומצא עשר פלוגתא דרבי ורבנן, דתנן הניח מנה ומצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה דברי רבי וחכמים אומרים חולין, והכא נמי לרבנן עכברים גררום לאותן תשע שהניח, ועשר שמונחין אדם אחר הניחום וצריך לבדוק כל הבית. ט)גהניח עשר ומצא תשע היינו סופא, הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכמים אומרין חולין, והכא נמי לרבנן אף על פי שמצא אחת צריך לחזור ולבדוק כל הבית על האחרות. י)גהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת פלוגתא דרבי ור"ש ב"ג, הכא נמי לרבנן חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחושש לעכבר יש לחוש לא זהו אלא אחר, ולרשב"ג דאמר תולין שמא הוא עשה ושכח ואין צריך בדיקה.
<h2>דף י:</h2>
בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו מהו. אם תמצא לומר הינו האי דנפיק, עכבר לבן נכנס וככר בפיו עכבר שחור יוצא וככר בפיו מאי, מי אמרינן הא ודאי אחרינא הוא או דילמא ארמויי ארמייה מיניה. ואם תמצי לומר עכברים לא מרמו אהדדי, עכבר נכנס וככר בפיו חולדה יוצאה וככר בפיה וכו'. עכבר וככר בפי(ו) חולדה מהו, הא ודאי איהו בפי(ו) עכבר בעי אשתכוחי או דילמא מחמת ביעותא הוא דנפל, תיקו. ומסתברא בדיקת חמץ דרבנן הוא ולקולא, ובביטול סגי בכולהו. ואיכא מאן דאמר בעיא קמיתא ובתריתא אין צריך בדיקה, בתרי מיצעי צריך בדיקה, דכל אם תמצי לומר הלכה היא. בעי רבא ככר בשמי תקרה צריך סולם להורידה אם לא. אם תמצא לומר זמנין דנפלה ואתי למיכלה, ככר בבור צריך סולם להעלותו או לא, הכא ודאי לא עבידא דסלקא מנפשה או דלמא זמנין דנחית לצרכיה ואתי למכלה. אם תמצי לומר זמנין דנחית לנפשיה ככר בפי נחש צריך חבר להוציא או לא, בדידיה אטרחוה רבנן בממוניה לא אטרחוה רבנן או דלמא לא שני, תיקו. וכולהו בעו בדיקה, ובפי נחש לא צריך אלא ביטול. ונכנס אחריו ומצא פירורין אין צריך בדיקה. נראה לרבינו בשיש בו פירורין כדי כל הככר, מדמסיק שאין דרכו של עכבר לפרר, משמע הא אם היה דרכן לפרר אין צריך בדיקה, ואם אין בפירורין כדי כל הככר אמאי לא היה צריך, דילמא שייר ממנו (והוי) [והאי] ספק ודאי, אלא ש"מ שיש בפירורין שיעור כל הככר. ותינוק דדרכו לפרר אין צריך בדיקה הואיל ויש בפירורין כדי כל הככר.
ר' יהודה אומר בודקין וכו'. ומוקי לה בגמרא דפליגי ר' יהודה ורבנן אי גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה אם יבדוק משש שעות ולמעלה או לא, דר' יהודה גזר ורבנן לא גזרי. ובשעת הביעור. ירושלמי [פ"א ה"ד], שעת הביעור שעת חמישית, כר' יהודה. וחכמים אומרין לא בדק אור ארבעה עשר וכו', בתוך המועד ולאחר המועד. פירש"י ז"ל בתוך המועד, בשעה ששית שהוא מועד הביעור. לאחר המועד, משש שעות עד שתחשך. ורבי' אלפסי ז"ל פירש תוך המועד [ולאחר המועד], תוך הפסח, ולאחר הפסח. ונראה כן, מדלא אמר יבדוק בשעת הביעור כדקאמר ר' יהודה, ואמר בתוך המועד, מכלל דתוך המועד הינו חולו של מועד. ואם ימצאנו יוציאנו מביתו ויבערנו. ומה שמשייר יניחנו בצינעה. ומה שהוא משייר בלילה לצרכו שיאכל בלילה וגם בבקר יניחנו בצנעה במקום צנוע ושמור. כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו. שמא תבא חולדה ותטול בפניו ויהא צריך בדיקה אחריו. או שמא יניח עשר ומצא תשע, מוכחא מילתא דעכבר נטלה, אבל אי לא ידע כמה הם ולא הצניעם אין צריך לחזור ולבדוק, ובביטול דליליא סגי.
<h2>דף יב:</h2>
גמ' מאי טעמא לא אוכלין כל חמש. דהא בשעה חמישית חמה עומדת במזרח ובשבע חמה במערב. יום המעונן. שאין חמה זורחת בו ואין יכולין לבדוק בחמה. זמן סעודה לכל היא. והלב בקי בה.
מתני' ותולין כל חמש. לא אוכלין ולא שורפין, חמץ שהוא קדש כגון תרומה ולחם תודה. עד שתגיע שעה ששית, ששורפים את הכל, אבל חמץ חולין אי בעי לשורפו בחמישית מותר ומותר בהנאתו. ושורפין הכל בתחלת שש, ואף על גב דכל שעה ששית שריא, גזור רבנן עלה דילמא טעי וסביר על השביעית שהוא ששית.
<h2>דף יג.</h2>
אמר רב נחמן אמר רב הלכה כרבי יהודה. דהא רבי אלעזר איש ברתותא קאי כותיה, דתניא שורפין תרומות תלויות וכו' ולא זזו משם עד שקבעוה הלכה כמותו, ואפילו לאכול, ולא מבעיא לבער, ולבער דברי הכל הלכה כר' אליעזר. והרב ר' זרחיה ז"ל שכתב הלכה כמותו לאכול ולא לבער, ליתא. תלויות. ספק טמאות ספק טהורות. מזון שתי סעודות. ולא שלש דכל [שלש סעודות ד]שבת ערבית ושחרית ומנחה, וערב הפסח אסור לאכול מן המנחה ומעלה. וכן הלכתא. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל פסק בין תרומה בין חולין בזמנן כרבנן דאלו עוברין, והשיב על הרב ז"ל במה שכתב פרק אלו עוברין וקימא לן כרבי אלעזר בן צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא דהלכתא כותיה. ולדעת הרב ר' זרחיה ז"ל מפלג פליגי אהדדי, דרבי אלעזר איש ברתותא סבר בין חולין בין תרומה מלפני השבת, ורבי אלעזר בר צדוק סבר חולין בזמנן, וקימא לן כותיה בחולין דקאי כרבנן. ויש לפרש לדעת הרב אלפסי ז"ל דפרושי קא מפרש שמבערין כל תרומות ושורפין אותן טהורות טמאות ותלויות. הלכך בחולין שאוכליהן מרובין בזמנן הוא כרבנן, וכרבי אלעזר בר' צדוק, דקאי כר' אלעזר בר' צדוק תרומה מלפני השבת מודה הוא בשיור, דכיון דאית ליה חולין בזמנן מפני שאוכליהן מרובין אי אפשר לומר שישרוף תרומה טהורה בלא שיור שאין שורפין את הקדשים שלא לצורך. וגם רבי אלעזר איש ברתותא לא הוצרך לשנות שיור הכא, דהא ליכא פלוגתא בשיור, אלא לא שנא אלא לאשמועינן כדי לאכלו עד ארבע שעות.
<h2>דף כא.</h2>
כל שעה שמותר לאכול מאכיל וכו'. הא אינו אוכל כגון מתחלת שש שעות ולמעלה אינו מאכיל. ואוקימנא בגמ' דלא כרבי יהודה, דאי רבי יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל, ולא כרבי מאיר דכל שעה שאוכל מאכיל מבעי ליה למימר, אבל השתא דנקט תרי לישני משמע דאתרי גברי קאי, ואתיא אליבא דרבן גמליאל דאמר חולין כל ארבע תרומה כל חמש ושורפין מתחלת שש, והכי קאמר כל שעה שמותר כהן לאכול תרומה מאכיל ישראל מן החולין. (וליכא) [וליתא] להאי סתמא דהא פסק רב [י"ג ע"א] הלכה כר' יהודה. מיהו סופא דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו, סתמא הלכה (כר') היא. ואמרינן עליה פשיטא, דקא סלקא דעתין עבר זמנו דקאמר שעבר זמן אכילת חמץ ונכנס זמן אכילת מצה והא בין לר' יהודה ורבי שמעון סוף היום אסור בהנאה, ולרבי יוסי הגלילי דאמר מותר לא איצטריך דהא מרישא שמעת מינה דלית הלכתא כרבי יוסי, כל שעה שאינו אוכל אינו מאכיל, והינו דקא פריך פשיטא. ומשנינן לא נצרכה אלא לשעות דרבנן, כלומר עבר זמנו דקאמר משש שעות ולמעלה תנן, סתמא כרב גידל. אבל הרב ר' משה ז"ל כתב [פ"ג מאישות ה"א] אפי' המקדש בשעה ששית עצמה בחמץ אינה מקודשת. לבהמה ולחיה ולעופות. בגמ' אמרי' למה לי למתנא בהמה ולמה לי למתנא חיה ועופות, צריכא דאי תנא בהמה דאי משיירא הא קא חזי ליה אבל חיה דאי משיירא לא קא חזי ליה אימא לא, ואי תנא חיה דאי משיירא מיהת מצנע ליה ולא אתי למיעבר עליה בבל יראה ובל ימצא. למה לי למתנא ומוכרו לנכרי, ומשני לאפוקי מהאי תנא דתניא בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לגוי אלא אם כן יודע שיכלה קודם הפסח ובית הלל אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור.
<h2>דף כא:</h2>
גמ' ומותר בהנאתו פשיטא. כלומר הא תנינא ליה חדא זימנא. שחרכו. יפה קודם זמן איסורו ובטל טעמו ומראיתו. והוא הדין דבאכילה נמי מותר דהא נפק ליה מתורת לחם, אלא מפני שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לשון הנאה. לא יאכל. בצר"י, מדלא קרינא ביה לא יאכל בפתח משמע לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה, וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל.
ולא יסיק בו תנור וכירים. בגמ' פריך פשיטא, ומשני לא צריכא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, מהו(א) דתימא הואיל ואמר רבי יהודה מצותו בשריפה בהדי דקא שריף ליה ניתהני מיניה קמ"ל. ואי קשיא לך מאי דוחקיה לאוקמיה אליבא דרבי יהודה, דאפילו לרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח דהינו קבורה הוא הדין נמי דמצינן למשרפיה, הלכך היה לו לומר סד"א בהדי דשריף ליה לתהני מיניה קמ"ל, תירץ רבינו לכך נקט רבי יהודה דאיהו משוי ליה לחמץ מן הנשרפין ואמרינן בתמורה כל הנשרפין אפרן מותר וכל הנקברין אפרן אסור, הלכך סד"א אליבא דרבי יהודה כיון דאפרן מותר יסיק בו תנור וכיריים קמ"ל דלא, דיש שבח עצים בפת כדאמרינן לקמן, אבל לרבנן לא איצטריך אם אפרן אסור כל שכן שלא יסיק בו את התנור.
מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. פליגי רבה ור' יוסף בגמ' [כ"ח ע"א] רבה מפרש למתניתי' מפרר וזורה לרוח, מפרר ומטיל לים, ור' יוסי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים בעיניה. ותניא כותיה דרבה היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח, היה מהלך בספינה מפרר ומטיל לים, ואסיקנא לא שנא לים ולא שנא לשאר נהרות לא שנא חטי ולא שנא נהמא בעי פירור לרבנן. ופסקי רבוותא דליתא דרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, והכי מסתברא (הדא) [חדא] דהא איתותב, ועוד יחיד ורבים הלכה כרבים. ורבי אלעזר בן צדוק נמי בארבעה עשר שחל להיות בשבת קאמר חולין בזמנן.
<h2>דף כה.</h2>
בכל מתרפאין במקום הסכנה. כלומר בכל איסורי הנאה, דהא כתיב וחי בהם ולא שימות בהם, חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכת דמים, ודוקא שאמר לו הגוי שלא יועילו עצים אחרים כי אם של ע"ז, אף על פי שמרפאין הרבה אילנות כמוהו, כיון שאמר לו הגוי כך, רוצה לומר כי הרפואה מכח הקדשות של ע"ז היא, וזה בודאי אסור, ופעמים שהגוי אומר אמת שיש כח לשדים ליתן מאילן פלוני ולא הזכיר לו שם ע"ז ואינו מצוי אותו אילן ביניהם מותר להביא מאותו אילן של אשרה, כיון שהיה יכול להתרפאות כמו כן מאילן אחר אפילו שלא היה של אשרה, וכך איתא בירושלמי בפרק שמונה שרצים, בכל מתרפאים חוץ מע"ז, כגון שאמר לו הבא מעליו של ע"ז והביא, אבל אמר לו הביא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז. ומה שאמרו בפרק אין מעמידין [כ"ז ע"ב] מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא ובקש לרפאותו ולא הניחו רבי ישמעאל משום שרצה לומר לחש של עבודה זרה, והכי איתא בירושלמי מעשה בבן דמא שהכישו נחש ובא יעקב לרפאותו משמו של ישו בן פנדרא וכו' והשתא לא תקשי הא דאמר פרק אין מעמידין [כ"ח ע"ב] בתר הכי ר' אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא בשוקיה... (דמידי) [דמיירי] שלא לחש לו ולא נתן לו שום דבר מע"ז. אם נאמר וכו'. כלומר יאמר החביב משניהם ודיו, ומפרש [לפי שפעמים] שזה חביב ופעמים שזה חביב ולכך הוצרכו שניהם לומר אהוב את בוראך יותר מן החביב עליך, והמתרפא בעצי אשרה נראה כמודה בה.
<h2>דף כה:</h2>
שפיכות דמים. כגון שאמרו לו הרוג ישראל חברך ואם לאו תהרג. וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה. אם ללמדנו פטור אונס הרי כבר אמור ולנערה לא תעשה דבר, אלא לא בא הכתוב אלא להקיש שניהם זה לזה וללמוד כל אחד מחבירו, והרי רוצח נראה בא ללמד ונמצא אף למד, דהכי קאמר קרא כרוצח כנערה, שניהן שוין וכל אחד אנו למדין מחברו, כמו והיה כעם ככהן. מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור, ומה הנערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו דכתיב אין מושיע לה, הא יש לה מושיע בכל דבר שאתה יכול להושיע, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. הכי איתא בסנהדרין.
אף נערה המאורסה וכו'. נמצא כתוב בהלכות הרב, אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור. והקשו עליו דהא אמרינן בסנהדרין [ע"ד ע"ב] אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה ותעבור ואל תהרג. וזו אינה קושיא, דלא אמר אביי אסתר קרקע עולם היא בשאחר אונס אותה לבועלה, שמאחר שיכולין לבעול אותה בעל כרחה אם נאמר שתהרג מה הנאה יש לך, אבל משכחת לה שתהרג כשהעלה ליבה טינא דאמרינן תמות ולא תבעל, והוא הדין למאי דקיימא לן כרבא [דאמר] הנאת עצמן שני, שכשם שאם העלה לבו טינא ימות אף כשהעלה לבה טינא תמות ואל תבעל לו. ומשכחת לה נמי כגון שנתקשה לאשתו ואמרו לה גויים שתדביקנו לעצמה ואם לא תרצה לעשות כן שיהרוג אותה. דבכל האי גונא לאו קרקע עולם היא ולאו להנאת עצמו של אונס. וכל שכן שהגירסא נכונה לדעת הגאונים ז"ל שאמרו אין אונס בערוה שאין קושי אלא לדעת משכחת לה כשנתקשה לאשתו או שהעלה לבו טינא. נמצאת למד מדבריהם שאיש ואשה שוין בדבר. ותו משכחת לה לרבא כגון דאמרי לה גויים הבעלי לאיש פלוני והאונסין מתכונים להעבירה על דת ולא להנאת עצמן. ולפי דעתינו אנו אפילו ישראל שאונסה להנאת עצמו תהרג, שאנו אומרי' בע"ז ובגלוי עריות ושפיכת דמים אפילו להנאת עצמן יהרג ואל יעבור, ולא אמרו הנאת עצמן שני אלא בשאר עברות דאסתר פרהסיא הואי כדאיתא התם, ולא מקרי גילוי עריות, דגוי הבא על בת ישראל בזנות לא מחייבי מיתות וכ[ר]יתות היא אלא גזרת בית דינו של שם היא כדאמרינן במסכת ע"ז [ל"ו ע"ב], וליכא נמי קרא לאיסורא כלל. ויש נסחאות בהלכות הרב ז"ל שכתוב בהם יהרג ואל יעבור.
מארי דוראי. מושל עירי, ויש לו חבר בפרק זה. מאי חזית דדמך סומק טפי. כלומר כלום אי אתה בא לשאול על כך אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פקוח נפש וסבור אתה שאף זה תדחה מפני פקוח נפשך, אין זו דומה לשאר עברות, דמ"מ יש בכאן אבוד נפש והתורה לא התירה לדחות את המצוה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל וכאן עבירה עשויה ונפש אבודה, מי יאמר נפשך חביבה לפני המקום יותר משל זה דלמא שלו חביבה טפי ונמצאת עבירה עשויה ונפש אבודה. שייף. מושח לרפואה, שקסבר מותר להתרפאות באסורי הנאה. בגוהרקי דערלה. בוסר זיתים קטנים. אישתא צמירתא. צמירתא חם כמו צמורי בבבא קמא.
דרך הנאתן. לאחר שיתבשל ויצא שמנן בבית הבד, אבל אנא קא עבידנא בעוד שהפסולת מעורב עם השמן. ויש לפרש דרך הנאתן הוא (ו)להדליק ממנו את הנר, אבל אינו עשוי לרפואה כדאמרינן בגמ', שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור, דדרך הנאתו הוא להדליק ולמשוח בו עורות ולא לרפואה הוא עשוי, וכיון שלא כדרך הנאתו הוא ואין אלא איסורא דרבנן לא גזרו ביה, כדאמרינן אכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתם, למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור, וכיון דאיסורא דרבנן הוא במקום חולי אף על פי שאין לו סכנה מותר. ושמעינין מינה דמתרפאין באיסורי הנאה של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחוצה לארץ אף על פי שאין בו סכנה, מיהו לענין אכילה אין לנו [להתיר] אפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם אלא במקום סכנה. נקיטינן השתא ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים אין מתרפאין בהם לעולם, ושאר איסורין שבתורה מתרפאין בהם במקום סכנה, אבל שלא במקום סכנה אין מתרפאין בהן אלא שלא כדרך הנאתן, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאין מתרפאין בהם (אלא) [אפילו] שלא כדרך הנאתן, כדאמרינן בגמרא אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא שלא כתיבה בהו אכילה, וכן נמי בבשר וחלב דכתב אסור אכילה בלשון בשול. ירושלמי [פ"ב ה"א] חולה העושה אספלנית מחמץ ושור הנסקל אין לוקין עליו שאין לא תעשה שלו מחוור, מכלאי הכרם לוקה, כדכתיב פן תקדש המלאה הזרע, פן תוקד אש. ערלה, עשה לרחק כתב, לא תעשה לרחק לא כתב. ובגמרא דילן ערלה כשאר איסורין וכן הלכתא.
איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת. אין צריך לפרוש ממנה. אפשר. לו ליבדל. ולא קא מיכוון. ליהנות דאיכא תרתי להתירא דכולי עלמא שרי. כי פליגי דאפשר לו ליבדל ולא ניבדל ומיהו לא מתכוון. ואמרינן בגמרא אליבא דר' יהודא דאמר דבר שאין מתכוון אסור כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי אליבא דר' שמעון דאמ' דבר שאין מתכוון מותר, אביי כר' שמעון, רבא אמר [עד] כאן לא קא אמ' ר' שמעון אלא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר לא. ובגמ' [כ"ו ע"ב] איתותב רבא מהאי לישנא וסלקא ליה בתיובתא, ובתר דאיתותיב רבא הדר ביה. ופליגי בבת תיהא כדאמרינן בע"ז [ס"ו ע"ב] דשרי רבא והתם אפשר ולא קא מיכוון הוא, שאין כוונתו להנאת הריח אלא לעמוד עליו אם החמיץ אם לא, כמעשה דקרנא דהוה תהא אמברא ושקיל אגרא, ועוד דחמרא לאו לריחא דכי האי גונא עביד, ושלא כדרך הנאתו הוא. ואביי סבר דשאני ריחא דהכא מריחא דבת תיהא, דהכא לא בעו ליה ממש לריח, אבל בבת תיהא דקליט בפומיה כטועם איסור ממש הוא, שפעמים שהריח כגון זה משביע ופעמים משכרו, הלכך (כטעמ') [כטעימא] דמי, ואכילת כל איסורין שבתורה כי לא מכוין נמי אסירי, כדאתמר בעלמא [כריתות י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות אסור שכבר נהנה, ורבא סבר ריחא לאו כטעמא הוא. פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון במסכת שבת [ס"ב ע"א] בגרירת מטה כסא וספסל. איכא דאמרי אפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסירי, לא אפשר ולא מיכוין דכולי עלמא לא פליגי דשרי, אפשר ולא מיכוין היינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון, ובין לאביי ובין לרבא לר' יהודה אסור ולר' שמעון מותר, כי פליגי אביי ורבא דלא אפשר וקא מיכוין. ובגמרא מסקינן, אליבא דר' שמעון דאזיל בתר כונה וחשיבא ליה כונה דשרי אפילו בדאפשר הואיל ולא מיכוין, אלמא אכונה קפיד אפילו (לקמא) [לקולא], כולי עלמא מודו דהיכא דקא מכוין אף על גב דלא אפשר אסור, דהשתא לקולא חשיבה לה כונה כל שכן לחומרא. כי פליגי אליבא דר' יהודה דאמר לא שנא מתכוין ולא שנא שאין מתכוין אפשר אסור, אביי כרב יהודה דכיון דאסר ר' יהודה אע"ג דלא מיכוין כיון דאפשר, ש"מ דלא חשיבא ליה כונה, אלא בדאפשר ולא אפשר תלוי טעמיה, הלכך היכא דלא אפשר אע"ג דמכוין לא איכפת ליה לר' יהודה ושרי. ורבא אמר לך בין לר' יהודה ובין לר' שמעון עיקר טעמם כונה הוא, ומיהו ר' שמעון אזיל בתר כונה בין לקולא בין לחומרא, והיכא דלא מיכוין אע"ג דאפשר שרי, וכל שכן דקא מיכוין אע"ג דלא אפשר אסור, ור' יהודה נמי אזיל בתר כונה מיהו חמיר ליה אפשר לשווי שאין מתכוין כמתכוין, אבל היכא דמתכוין ודאי אפילו בדלא אפשר אסור.
<h2>דף כו:</h2>
פיס' ולא יסיק בו תנור וכירים. בקליפי ערלה. קליפי אגוזים ורמונים, שאף הם בכלל פרי ואיסורן משם ערלה דכתיב גבי ערלה את פריו, את הטפל לפריו דהינו שומר לפרי, אבל עצי ערלה מותרין. ובקשין של כלאי הכרם אסורין. דכלאים לא כתיב בהו פרי. ודוקא נקט הני שמצותן בשרפה ואפרן מותר, והינו דקתני סופא בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותר, דהגחלים הרי הם כאפר אבל שאר אסורין שהן מן הנקברים אפילו על גבי גחלים אסור דלא גרע מאפרן דאסור. חדש יותץ. קסבר יש שבח עצים בפת, וזה וזה גורם אסור, דאי סבירא ליה אין שבח עצים בפת א"כ לא היה נמי שבח עצים בתנור. ופרו' דיש שבח עצים בפת יש הנאת עצים באפיית הפת שהעצים עושים האפייה ולא הגחלים, בשעה שהאבוקה כנגדו העצים שהן בעין גורמין אפיית הפת. ורבנן סברי אין שבח עצים בפת אין החום בא מן העצים שהן בעין אלא מחמת משהו שנשרף בא החום של שלהבת והרי הוא חשוב כמו הגחלת שאין האיסור בעין. חדש יותץ. דרך התנור כשהוא נגמר כלו מסיקין בו עצים, ואין מלאכתו של תנור נגמרת עד שיסיקו בו אותו היסק, ובאותו היסק אין דרך לאפיית פת, לפי שאותו היסק אינו אלא לגמור מלאכת התנור, ותנור זה שהסיקו בקליפי ערלה אם הוא חדש ונעשה בו אותו היסק לגמר מלאכתו יותץ, ואין לו תקנה בצנון שצננהו עכשו, וכשיצטרכו לאפות בו פת יסיקוהו בעצי התר, דסבירא ליה להאי תנא שיש שבח עצים בתנור וזה וזה גורם אסור, והכא שני גורמין איכא, התנור שנגמר באסור ועצי התר שגמר את הפת. ישן יוצן. אם תנור זה שהסיקוהו בקליפי ערלה הוא ישן יוצן, וכשיאפו בו הפת יסקוהו בעצי התר ואין כאן משום גורם של איסור. אבל אם לא צננוהו ואפו בו פת באותו היסק של איסור הפת אסורה ואין כאן אלא גורם אחד של איסור שיש שבח עצים בפת, דהשתא בשני גורמין אמרי' דסבירא ליה להאי תנא זה וזה גורם אסור כל שכן בגורם אחד.
אפה בו את הפת. בישן שהסיקוה בעצי איסור, ומוקמינן לה בגמרא [כ"ז ע"א] בשאבוקה כנגדו, שכל זמן שהיה הפת בתנור היה דולק האור כנגדו שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין, ובא להזכיר מחלוקת ר' וחכמים, שהרי דעת תנא קמא דגורם אחד ובשני גורמין כבר זכרנוהו. רבי אומר הפת אסורה. ולא משום דסבירא ליה זה וזה גורם אסור, אלא משום דיש שבח עצים בפת, כגון באבוקה כנגדו, ויש כאן גורם אחד של איסור, אבל בשני גורמין כגון תנור חדש שגמר מלאכתו בהסק של עצי איסור וחזרו והסיקוהו בעצי היתר לאפות בו אפי' ר' מודה דהפת מותרת. וחכמים אומרים הפת מותרת. אפילו באבוקה כנגדו, דלדידהו לא משכחת עצי איסור אלא שרשיפא, שהוא כסא שאסור לישב עליו אם הוא מעצי איסור לפי שהאיסור כל עת ועת הוא בעין, אבל עצי איסור שכלין והולכין לא אסרינן בדיעבד מה שנאפה לאור שלהבתם, וכל שכן בגחלתם וכבר כלו להו דאין שבח עצים בפת, וכל שכן בתנור חדש דאיכא שני גורמין דשרו רבנן. בשלה על גבי גחלים וכו'. אפי' לר', דכי איתהני פת מן האיסור כבר כלה ובטל, וגחלים אצטריכא ליה דלא תימא אכתי איסורא בעיניה הוא וכל שכן בתנור. ובגמ' פליגי בה אמוראי חד אמר אפילו על גבי גחלים לוחשות הפת מותרת וחד אמר דוקא על גבי גחלים אוממות אבל לוחשות אסורות. תימה דנקט בשלה דמשמע דיעבד אין לכתחלה אסור, ולקמן [כ"ז ע"ב] אמרי' כל הנשרפין אפרן מותר משמע אפי' לכתחלה, ויש לומר דיש לחלק בין אפר לגחלים. כתב הרב ר' זרחיה ז"ל הלכתא כמ"ד על גבי גחלים לוחשות הפת אסורה מדגרסינן בפרק כיצד צולין [ע"ה ע"א] בעא מיניה רב חיננא בר אידי מרב אדא בר' אהבה תנור שהסיקו בעצי ערלה וגרפו וכו', מדקא מבעיא ליה [בתנור ש]גרפו מכלל דבגחלים לוחשות מילתא פשיטא היא דהפת אסורה דכעצים דמו, וזה ממה שהשמיט הרב אלפסי ז"ל ולא הזכירו כלל, ע"כ. כתב רבינו שמריה צורינו, גם זה אינו מוכרע שאם באנו לדון כן אף בגחלים עוממות נמי אסורה אלא התם משום דבעי למפרך עלה מדר' יוחנן משום הכי בעא מיניה גרפו, ורב אדא מאי דבעא מיניה פשט ליה מברייתא דהכא פשט ליה דאפי' בגחלים מותרת כ"ש גרפו, והינו טעמא דפשט ליה אאש קפיד רחמנא, ואפי' גרפו נמי צלי אש קרינן ביה, אבל הכא אעצים דאיסורא קפיד רחמנא והא ליתנהו, והאי טעמא איכא למימר דאפילו לוחשות איכא דאפילו אמאן דמרבה בגחלים לוחשות אש נינהו ולא עצים מקרו, אלא כיון דפלוגתא היא בגחלים לוחשות מסתברא לחומרא, וכן פסק הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל, אבל דברי הרב אלפסי ז"ל מטין לקולא, משום דמתרצי רב פפא ורמי בר חמא אליבא דמאן דשרי. וכן כתב הרב ר' משה ז"ל [פט"ז ממאכלות אסורות הכ"ד] דבגחלים לוחשות הפת מותרת. והיכי דמי לוחשות כל שאלו מכניס קיסם ביניהם ודולק מאליו.
והתניא בין חדש בין ישן יוצן. לתנא קמא פרכינן דאמר חדש יותץ ישן יוצן. ואמר הא ר' אליעזר, הא דתניא חדש יותץ ר' אליעזר היא דסבירא ליה זה וזה גורם אסור וכדפרשנ' לעיל, והא רבנן. פרש"י ז"ל הא דתניא חדש יוצן רבנן היא דאמרי לעיל בישן שהוסק בעצי איסור ולא ציננוהו ואפו בו פת באותו הסק הפת מותרת דלא סבירא ליה יש שבח עצים בפת אפילו בגורם אחד, וכל שכן בזה וזה גורם, ומשום הכי קתני דחדש סגי ליה בצינון. ואם תאמר לרבנן יוצן למה לי דהא שרו רבנן לפת האפויה בהסק של עצי האיסור. ויש לומר הני מילי דיעבד כגון פת האפויה בעצי איסור, וגבי תנור חדש נמי דאיכא הפסד מרובה כגון שבירת התנור אפילו לכתחלה מותר, דכתחלה במקום זה הרי הוא בדיעבד במקום אחר, אבל לכתחלה לא שרו לאפות באיסור במידי דליכא אלא הפסד מועט כגון בתנור ישן, דאי אמר ביה יוצן ליכא אלא הפסד עצים הילכך לכתחלה לא שרינן ליה לאפות באותו הסק של איסור. וטוב מזה שמעתי דבתנור ישן כיון דלא מפסידינין מיניה אלא העצים שהיו אסורין לו מכבר לא מיקרי דיעבד, דהא לא מפסיד מיניה אלא מה שהיה אסור לו הילכך בעינן יוצן. והלכתא זה וזה גורם מותר כדאפסיקא הלכתא בפרק כל הצלמים ושמעינן ליה בע"ז דחמירא וכל שכן בשאר איסורין, הילכך קיימא לן כמאן דאמר בין חדש בין ישן יוצן. ולענין יש שבח עצים בפת הלכתא כר' דאמר הפת אסורה, ומשום דסבר שמואל בהאי הלכה כר' ואפי' מחביריו, דיש שבח עצים בפת, אפכה ותני לה הכי שלא יטעו בה התלמידים. והא דאמרינן בע"ז בפרק השוכר [ס"ו ע"ב] תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת מפני שאין בו טעם כמון אלא ריח כמון, פי' הראב"ד ז"ל אע"פ דיש שבח עצים בפת הפת מותרת, דכי אמרינן דיש שבח עצים בפת הפת אסורה, הני מילי כגון ערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה נינהו, אבל תרומה דאינה אסורה אלא באכילה אם אין בו טעם תרומה מותר. וריחא לאו מילתא היא כיון דכמון לאו לריחא קאי.
<h2>דף כז.</h2>
קערות כוסות וצלוחיות. של חרס ששרפן בעצי איסור באבוקה כנגדו אסירי דהא יש שבח עצים בפת בהן, והנאתם בלא גורם שני דעל ידי גורם ראשון הוא משתמש בהן. וקדרה. נמי ששרפה כשהיא חדשה בעצי איסור אסירא, שמא תאמר הא אין יכולין לבשל בה דבר אלא על ידי עצים אחרים ונמצא דזה וזה גורם הוא, אפילו הכי אסירא דהא מקבלא בשולה ואיכא הנאת תשמיש שמשתמשת בה בלא גורם אחר, אבל תנור [אין נותנין] בו פת אלא לאחר היסק של גורם התר. והרב רבינו משה ז"ל [פט"ז ממאכלות אסורות הכ"ד] פי' האי קדרה לשון תבשיל, כלומר תבשיל שבשל בעצי איסור ובעצי התר התבשיל אסור, דהא מקבלא בישולא ונתבשל קצת קודם שיבאו עצי התר ונמצא מקצת הבישול בעצי איסור ומקצתו באיסור והתר.
<h2>דף כח.</h2>
מתני' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור משום שנ' לא יראה לך. ואוקמה רבא [להלן כ"ט ע"א] למתני' אליבא דרבי שמעון דאמר לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, ומתני' דקתני ושל ישראל שעבר עליו הפסח אסור, משום קנסא משום דקא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא, הלכך חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מדרבנן, וה"ה קודם הפסח דעשה דהשבתה איכא ועובר על עשה באכילתו, ומותר בהנאה מן התורה, אבל מדבריהם אסור בהנאה כדרב גידל, וכן הלכתא. וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. וכתב רבינו אלפסי ז"ל לאו למימרא דבאכילה אסור, אלא משום דקא בעי למתנא ושל ישראל אסור בהנאה תנא נמי דנכרי מותר בהנאה, והוא הדין דאפילו באכילה נמי שרי. וכן כתב רב אחאי משבחא [שאילתות שאילתא ע"ה] ור' שמעון קיירא [הל' גדולות הל' פסח] וגרסי(א) בירושלמי [פ"ב ה"ב] מתני' במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים, אבל במקום שנהגו מותר אפילו באכילה. ופירש רבינו חננאל ז"ל [לדף כ"ט ע"ב ד"ה רב אשי] כגון שהיה ישראל רואהו ומסייעו באפיית אותה פת. והא דאמר רבי שמעון קנסא קא קניס, לא תימא לדידיה הוא דאסור דעבד איסורא אבל לאחריני דלא עבדי איסורא שרי, אלא אפילו לאחריני נמי אסור, דאמרינן בחולין [ד' ע"א] חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין, ואוקימנא כרבי שמעון, וטעמא דמחליפין, הא לאו הכי אסור, ש"מ חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לכולי עלמא אסור. נכרי שהלוה את ישראל על חמצו וכו'. לקמן מפרשי לה.
<h2>דף ל.</h2>
גמ' אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו. כגון בתוך הפסח, בין במינו אסור כגון שנפל בקדרה בתבשיל של מצה, בין שלא במינו כגון ירקות ובשר. ושלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כר' שמעון וכו'. כתב הרב ר' זרחיה ז"ל כתב הרב אלפסי ז"ל מדלא קא יהיב שעורא ש"מ במשהו. ומדבריו אתה למד שמה שנמצא כתוב בכל ספרי הגמרא שלנו במשהו כרב אינו מעיקר הגמרא, וחכמי צרפת וחכמי נרבונא עמודי עולם ז"ל פירשוה לשמעתא כולה כר' יוחנן, וכך נראה משמעתא דבפרק גיד הנשה דרבא כר' יוחנן סבירא ליה במין במינו בנותן טעם ע"כ. ותפס עליו רבינו ש"ץ רבותא למחשב גברי, הרי בעל הלכות גדולות ובעל הלכות פסוקות והרב אלפסי ז"ל ורבינו ר' יצחק אבן גיאת ז"ל כולם אמרו מדלא קא יהיב [רבא] שיעורא ש"מ במשהו, נראה שכך היתה קבלה בידיהם מראשונים ופשטה ברוב ספרי ישראל ובכל הספרים הבאים מן הישיבות וכל זה מוכיח שהוא דבר מוסכם מן הראשונים. ועוד שמ[מ]קומו הוא מוכרע דקאמר בין במינו בין שלא במינו אסור, אלמא איסורא אתא לאשמועינן, ואי בנותן טעם, כמו שפי' הרב ר' זרחיה ז"ל, פשיטא מי התירו, שאלמלא היה מי שמתירו אף נותן טעם ובא רבא לאסרו היה אפשר לומר הלכתא בין במינו בין שלא במינו אסור, אבל עכשיו שלא בא אלא להתיר ולפסוק הלכה כדברי המקל היה לו לומר בין במינו בין שלא במינו מותר, שהרי מדברי כלן אסור סתם היינו משהו ונותן טעם מותר קרו ליה רב ושמואל, אי נמי נימא כלישנא דאמר ר' יוחנן בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם. ומה שאמרו דרבא כר' יוחנן סבירא ליה בשאר איסורין דמין במינו בנותן טעם כדאתמר בפרק גיד הנשה, אינה טענה, דרבא בחמץ כולה משום גזרה יהיב לה, דכיון דחמץ בזמנו החמירה עליו תורה יותר משאר איסורין שהוא בכרת ועובר משום בל יראה ובל ימצא ולא בדילי אינשי מיניה, אחמירו ביה רבנן טפי משאר איסורין. ועוד אני אומר דכיון שקיימא לן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, אף חמץ בפסח לא בטיל לעולם, שהרי התבשיל הזה שנתערב בו חמץ היום אסור ולמחר מותר והוא עצמו בעינו מותר מן התורה ולא קנס רבי שמעון להקל עליו, וכל שכן חמץ של נכרי שאפילו בעינו דבר שיש לו מתירין הוא. ואם תאמר אם מפני כן במינו יהא אסור במשהו, אבל שלא במינו עד שיהא בו נותן טעם, שהרי כל דבר שיש לו מתירין שלא במינו בטל כדתנן בפרק הנודר מן המבושל [נדרים נ"ב ע"א] שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו נותן טעם אסור, ונדרים דבר שיש לו מתירין הן, כדאיתא בפרק הנודר מן הירק [שם כ"ט ע"א] ומפורש עוד שם בירושלמי [שם פ"ו ה"ד], זה הכלל היה רבי שמעון אומר בשם רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש שלא נפדו וחדש, (ש)לא נתנו בהם חכמים שעור, אלא מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם. יש להשיב רבא גזר בחמץ בזמנו בשלא במינו אטו מינו כרב. ואם תאמר והא ר' יוחנן סבר לאחר זמנו מותר כר' שמעון, ובזמנו אינו אוסר במשהו, יש להשיב אמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עליה דר' שמעון, דאמ' במסכת שביעית בברייתא ואיתא בנדרים [נ"ח ע"א] כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני וחדש לא נתנו בו חכמים שעור, ואנא דאמרי כרבנן. תדע דהא אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, והא טבל דבר שיש לו מתירין הוא, ולא הוציא כיוצא בו מן הכלל. ותניא נמי כר' יוחנן בפרק השוכר במסכת ע"ז [ס"ו ע"א], אבל אנן מכיון דקיימא לן כל דבר שיש לו מתירין במינו אפילו באלף לא בטל, אי אפשר לנו לומר בתערובת חמץ בפסח שיהא בטל לעולם במינו, וכיון שהשוה רבא שאינו מינו למינו למדנו שכלן למשהו. ומה שכתב הרב ר' זרחיה על חכמי צרפת אינו כן אלא רבינו יעקב הוא שאמרה וחלוקים עליו חבריו ז"ל, ע"כ. כתב הרב בעל העיטור ז"ל כי גיעול היוצא מדפני הכלי לענין דבש ושמן של גוים בפסח וכן מליחת בשר שנעשה לפני הפסח ולא נזהרו במליחתו בטל הוא, והמחמיר תבא עליו ברכה. אבל הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל כתב אמור (רשוותא) [רבוותא] חלב שחלבו גוים בכלי נקי קודם הפסח וכן גבינה הנקפית בכלים חדשים ושמרם מחמץ מותרין בפסח, ואם לאו אסורין. ואסיקנא הלכתא כרבא דחמץ לאחר הפסח [אסור] כרבי שמעון משום קנסא. וכי קניס בעיניה בין בשוגג בין במזיד בין לעצמו בין לאחרים, ודייקינן ליה מהא דגרסינן בב"ק [צ"ו ע"ב] גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. אבל על ידי תערובות לא קניס כלל, ואפילו יש בו נותן טעם, והוא שנתערב ממילא אבל לכתחילה אסור לערב. כתב הרב ר' זרחיה ז"ל הא דפסק רבא שלא בזמנו מותר כרבי שמעון, בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו קאמר, דאיידי ואיידי שלא בזמנו הוא. וקשיא לי לפני זמנו היכי פסיק ואמר מותר דמשמע דאפילו איסורא ליכא, דומיא דלאחר זמנו על ידי תערובות, והא אפילו לרבי שמעון דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו איסורא מיהת איכא כדאיתא בירושלמי, וסוגיין נמי הכי בגמרא דילן דחמץ משש שעות ולמעלה אסור. ולפני, לאו משום קנסא אסור דנפלוג בין על ידי תערובות לדאיתיה בעיניה, אלא מסתברא דשלא בזמנו לאחר זמן קאי, ולא הוצרך רבא לפרש אלא דין זמנו שנשתנו איסוריהן משאר האיסורין, דבזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו, ולאחר זמנו בין במינו בין שלא במינו מותר אפילו בנותן טעם, אבל דין לפני זמנו לא הוצרך לפרש דדיניו ככל שאר כל האיסורין.
קדרות בפסח ישברו, רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו כרבי יהודה וסבירא ליה נמי [לעיל כ"ט ע"ב] כל איסורין שבתורה במינן במשהו, הלכך בימי הפסח אינן ראויות להשתמש בהן במינן דהא איסורן במשהו, ושלא במינן, אע"ג דבנותן טעם הוא, גזרינין בתוך הפסח שלא במינו אטו מינו. ולאחר הפסח נמי אינן ראויות להשתמש בהן במינן דהא איסורן במשהו, דהא סבירא לן כר' יהודה, ושלא במינן נמי לא משתמשי בהו לכתחילה גזירה דילמא אתי לשמושי בהו למינן. ואע"ג דאמר רב בחמץ שלא בזמנו במינו אסור במשהו שלא במינו מותר, (ופרש"י) [ופרשו] טעמיהו בגמר' משום דכולא האי לא גזר, הני מילי בדיעבד אבל לכתחילה גזר דילמא אתי לאישתמושי בהו במינן. ובגמ' פריך ליה לרב אמאי ישברו לשהינהו לאחר זמן וליעביד בהו שלא במינן, גזרה דילמא אתי למעבד בהו במינן. וקשיא להו לרבוותא היכי פריך ולשינהו לאחר זמן וליעביד בהו שלא במינן וכי מבטלין איסור לכתחילה. וליכא למימר דבדרבנן מבטלין לכתחילה כדאמרי' בפרק קמא דביצה [ד' ע"ב] גבי מוקצה, דהתם הינו דוקא במילתא דעיקרא מדרבנן אבל במילתא דעיקרא דאורייתא לא, כדאמרי' פרק הערל [יבמות פ"א ע"א] גבי עיגול בעגולין עולה דאי תרומה בזמן הזה דאורייתא אינו עולה ואע"ג דתרומת תאנים לעולם דרבנן, ואמרינן נפלו ונתקבצו במזיד לא יעלו, ואע"ג דמדאורייתא ברובה בטיל ואין חלוק בין את שדרכו לימנות ודבר אחר, וכן חצי שיעור למאן דאמר דאסור מן התורה אסור לבטלו, וכן בטול יין נסך דשרי פרק השוכר [ע"ג ע"א] בנפל שם קיתון של מים. ופירש הרב ר' יוסף ז"ל דכיון דאיכא תרתי לטיבותא שהוא נותן טעם לפגם ומותר בדיעבד, וגם אין שם אלא משהו דרוב כלים שרגילין להשתמש בהן אין רגילות להיות בהן חמץ כל כך שיהא בנותן טעם, הלכך סברא הוא שאין לנו להחמיר אלא להקל ולבטלו לכתחילה. ואם תאמר אם כן קדרות של גויים שאינן בני יומן יהא מותר לבשל בהן בתחילה, לא קשיא דהתם גזרינן אטו בת יומא, אבל כאן אין לחוש אטו בת יומא עד שיבא פסח אחר. ואית דמפרשי דהכי פריך לשהינהו לאחר זמן, כלומר לאחר שלשה תבשילין כדי שלא יהא בו טעם, דגרסינן בירושלמי [פסחים פ"ג ה"א] קדרה שבשל בה מחיה לא יבשל בה מאותו המין לאחר הפסח, ולאחר שלשה תבשילין מותר שלא במינן. שמע מינה לאחר שלשה תבשילין לית בהו טעם. ומשני דלמא אתי למעבד בהו במינן. בקדרה גופא, וסבירא ליה לרב במינן במשהו, ואע"ג דבמינן אי אפשר דלא פגמה פורתא, הני מילי תבשיל שעברה צורתו, אבל חמץ לא פגום לעולם. ושמואל אמר אל ישברו אלא משהא להו לאחר זמן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן. כר' שמעון וכן הלכתא. ונותנן במקום שלא יוכל להשתמש בהם בפסח, אבל בתוך זמנן לא מהני בהו הסקה, ואע"ג דתנן אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת כלה אסורה עד שיוסק את התנור, התם הסיקו מבפנים הכא הסיקו מבחוץ, ואי עביד להו הסקה מבפנים חייס עלייהו דילמא פקען. ודוקא קדרה של חרס, אבל של מתכת אפי' בתוך הפסח מותרין בהסק מבפנים. מפני הרגל עבירה. שלא יאכל בשר עם אותו הפת.
<h2>דף ל:</h2>
ואם שט כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור. תימא הא אמרי' בחולין פרק כל הבשר [קי"א ע"ב] דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח דנותן טעם בר נותן טעם הוא, שהקערה לא היה בה שומן ניכר כלל שהיתה מנוגבת ולא היה בה אלא טעם בשר בעלמא והדגים חזרו ונתנו טעם בכותח שנותנין בו חלב, הכי נמי יהיה מותר. וכי תימא הכא נמי מיירי כגון שניכר ממשות בשר בתנור קצת והוא הדין אם לא יהיה בתנור אלא טעם בעל[מא] שהיה מותר, א"כ הוה ליה למתני עד שיקנח את התנור, מאי עד שיוסק. ויש לומר דלא דמי לפי שהתנור פולט כל שעה ושעה כשמחממין אותו אבל דגים של צלי שעלו בקערה של בשר לא בלעו כולו האי. מיהו דגים שנתבשלו בקדרה ודאי אסירי לאכלן בכותחא דעל ידי בישול בלעי יותר מדאי דתנור. בוכיא. כלי שעושים אותו מרעפים שקורין טיבלי"ש ואופין ומטגנין בו, כגון לינ"א שלנו.
והני סכיני דפיסחא מגעיל להו ולקתיהו ברותחין ובכלי ראשון. ואם תאמר אמאי בעו הגעלה בכלי ראשון דהא תשמישתיהו בכלי שני הוא כגון קערות. כתב בעל הלכות ז"ל זמנין דמעייל להו בדודא דבשרא לאסוקיה ביה בשרא והוה ליה כעין כפא. וכתב רבינו יעקב ז"ל הני מילי בסכין קטן אבל גדול בעי לבון מפני שצולין בהם בשר דומיא דשפוד כדאמרינ' גבי סכין של גויים, דתניא בתוספתא בע"ז [פ"ט ה"ב] הסכינין והשפודין מלבנן באור. וגרסינן בירושלמי [ע"ז פ"ה הט"ו] סכין שפה והיא טהורה אמר רב אבא הדא דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריכה ליבון. ואיסורא דפסחים כאיסורא דגיעולי גויים. ואית בהא שלשה עניני טהרה, הגעלה ולבון ושיפא. ומסתברא מדאיבעי ליה בגמ' הני סכיני דפסחא, ולא סכיני דארמאי, ש"מ דלא דמי. דהתם איסורא בלעי והכא היתירא בלעי, ומדמינן ליה לנותר דאמר רב אשי התם בע"ז [ע"ו ע"א] כיון שהתירא בלעי בהגעלה סגי, ואע"ג דאיסורא פליט ליתא לאיסוריה בעיניה, והכא נמי לא שנא, ובכלי ראשון סגי. ועץ פרור. שהוא תרוד שנוער בו את הקדרה. מגעילו ברותחין בכלי ראשון. דקיימא לן כבולעו כך פולטו.
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכו'. נקוט האי כללא בידך דכל אותן שצריכין טבילה בארבעים סאה מירי בכלי מתכות דכלי מתכות אמורין בפרשה, ואפילו יהיו חדשים, ואם הם ישנים צריכים הגעלה בחמין, וטבילה בארבעים סאה. ואם כלי עץ הם אם ישנים הם צריכין הגעלה בחמין, ואין צריכין טבילה כלל לא בישנים ולא בחדשים, דכלי מתכות אמורין בפרשה ולא כלי עץ ולא כלי חרס. וכלים חדשים של חרס לא צריכי מידי, וישנים לא סגי במידי, דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם.
ואמרי' כיצד מגעילין מניח יורה קטנה לתוך יורה גדולה וכו'. אמר רבא מאן חכים למעבד כי האי עובדא אלא רב עוקבא דגברא רבה הוא, קסבר כבולעו כך פולטו, מה בליעתה של שפת היורה כל השנה בניצוצות אף פליטתה עכשו בניצוצות, אך דבתר דשמעה להא דרב עוקבא קבלה, דלא דמי בליעתה של שפת היורה לפליטתה, דבליעתה על ידי שהוא משתמש ביורה כל השנה פעמים שהניצוצות מדלגות כאן ופעמים שמדלגות כאן ונמצאת שפת היורה כולה בולעת מן הניצוצות, אבל פליטתה עכשו שאינה אלא פעם אחת אלו לא היתה אלא על ידי ניצוצות שמא לא ידלגו הניצוצות אלא במקום אחד ומשום הכי צריך לאהדורי ליה כדי שילכו המים על פני כל השפה. ויש לנו בזה בסוף מסכת ע"ז פי' אחר. והני מילי בשאר ימות השנה, אבל בפסח דלא אפשר למעבד בלישא עבדינן גדנפא דטינא. ויש מבני האדם שמלבנים הרעפים ואבנים באש ובעוד שהכלי מלא מרתיחין המים היטב ומשליכן לתוכן ושופכין מצד אחד או משנים. ובפסח אחר הגעלה לא צריך טבילה בארבעים סאה, דילפינן מהגעלת קדשים שלא הצריך כי אם מורק ושוטף, מורק הוא במים רותחין, ושוטף הוא בצונן שמשליך עליו אחר הגעלה. וטבילה שאנו עושין אינה להכשיר איסור שנבלע בהם אלא מחמת שהיה מגוי מתחלה, תדע דהא כשהן חדשים נמי מצרכינן טבילה בארבעים סאה. ובתשובות הגאונים ז"ל, מדיח יורה גדולה ומגעילה ברותחין ומכשירה ושוטפה בצונן ומפליטה מחמץ תחלה, ואחר כך מרתיח בהם מים רותחין בלי שעור ומגעיל בהם יורות קטנים סכינים ועץ פרור וכלים הצריכים הגעלה בכלי ראשון, ויזהר שלא ינוחו המים מן הרתיחה שאם ינוחו אסור להגעיל בהם כלים, ונוטלן ושוטפין בצונן, ואחר כך ממלא היורה גדולה וסובב שפתא בטינא ומגעילה כמשפט הראשון ושופכה ושוטפה בצונן. והרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל כתב שמגעיל הכל אחד אחד.
והלכתא קערות שבליעתן על ידי עירוב פליטתן על ידי עירוב, וכי שדו עליהו מים רותחין מכלי ראשון ומש[הי] להו בגויהו שפיר דמי, וכן כפות של עץ שאוכלין בהן מגעילין בכלי שני ולפי שהן קטנים נהגו להגעילן בכלי ראשון, וכן כל טהרת כלים שתשמישן בכלי ראשון מגעילן בכלי ראשון, ושדרכן על ידי עירוב בכלי שני מגעילו על ידי עירוב בכלי שני, וכל שדרכן ללבן ילבן. והמדוכות ובורמי דגללא, כלי גללים, דהינו כלי אבנים שיש דינן כלי מתכת וסגי להו בפליטה ולא דמו לכלי חרס, דתנן [ע"ז ע"ד ע"ב] גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה, וקתני סופא ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה, מכלל דהני בורמי דגללי ככלי מתכות דמין ומשנה שלמה בכלים [פ"ה מ"א] שנינו תנור של אבן ושל מתכת טהור וטמא משום כלי מתכות, כירה של אבן ושל מתכת טהורה וטמאה משום כלי מתכות. אלמא כלי אבן ככלי מתכת דמי ולא ככלי חרס. ובשם רבנו יצחק ז"ל שמעתי שאין צריכין כלום והביא ראיה מתוספתא דקדש [זבחים פ"י הי"ב] דתנינן כלי גללים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה.
ורבינו ש"ץ כתב דינין חלוקין הן בענין זה, שיש רותחין שהם מפליטין ויש רותחין שהם נבלעים ואין נפלטין וזהו מרק, והמאכלים לפי שהוא מעורב בשומן הבשר או המאכל הוא דק ונבלע ואינו מפליט. תדע דאמרינן בפרק כל הבשר [ק"ח ע"א] כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר, ומוקי לה כגון שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פליט, הא למדת שרתיחת הרוטב גורמת הבליעה ולא גורמת הפליטה, והוא הפך מרתיחת המים מפני שהמים קשה רתיחתן ואינה נבלעת אלא גורמת לפלוט, והינו דתנינין בספרי ומורק ושוטף במים, במים ולא ביין, במים ולא בחלב, במים ולא בשאר משקין. הא למדת שחלוק יש למים מן שאר משקין, שהמים מפליטין השמנינות של בליעת כלים מה שאין כן בשאר משקין שרתיחתן גורמת להן לבלוע. ומצינו שרתיחת המים כובשין במקום אחד גבי דם, גבי בשר שחלטו ברותחין שאינו צריך מליחה לפי שהדם נבלע בבשר וחליטת המים כובשו במקומו ואינו יוצא משם לעולם, ודם האברים אינו אסור אלא א"כ פירש. וכן בחומץ מצינו שהוא כובש ואינו מניח לפלוט גבי בשר דחלטיה בחלה היא וחליה שרי, דשמעת מינה שהחומץ כובש ואינו מפליט. דין הגעלה, למרק הכלים ולשטף בצונן יפה, וכן היורה שמגעילין בה צריכה שטוף מים בצונן כדי שלא ירבה בה פליטת הכלים עד שיהא דיניו כדין מרק שמצאנו אותו נבלע על ידי רתיחה, אבל אין צריך הגעלה לכלי שמגעילין בו אלא שטוף מים בצונן, ע"כ.
כתב הרב בעל העיטור ז"ל [הל' ביעור חמץ בדיקת כלים], מסתברא צריך לסלקו קודם שתנוח הרתיחה ולא להניחו עד שתנוח, ויכול להגעילו בתוך יורה גדולה של איסור ולבסוף יגעילנה וישפכנה כשהיא רותחת, והמחמיר תבא [עליו] ברכה. ואיכא דקשיא ליה הא דגרסינ' בפרק כל הבשר [חולין ק"ח ע"ב] כגון שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פליט, ופריך סוף סוף כי ניח הדר פלט דמשמע שאינו פולט עד שתנוח, ומפרש רש"י ז"ל כי ניח מרתיחתו הדר פלטו. וקשיא לן למה אין אנו משהין הכלי בתוך הרותחין עד שינוחו מרתיחתן. ואית דמפרשי כי ניח דקאמר כשהוא שבע מלבלוע הוא, כדאמרי' [שם קי"ב ע"ב] ניחי דגים והדר פלטי עופות, ואמרי צריך שישהה הכלי בהגעלה עד שיהא שבע ויפלוט. וקשיא ליה לרבינו יעקב ז"ל הא דקאמרי' התם בשקדם, מנא ידעינן ששבע מלבלוע. וליתא לפירושא קמא דהא מעשים בכל יום שפולטין כשהם רותחין שאם נתן ירקות או בשר שמן בקדרה מיד ישתנו מראה המים שבתוכה, וכן כל הרותחין מבליעין את הפלוט שחוצה לו ומפליטין את הבלוע. אלא הכי פירושא כגון שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפליט לא פליט הבשר שבתוך היורה שוב אינה פולטת מה שבלע, אבל היא עצמה [פולטת] השמנינות שבתוכה ובולעת ממין אחד, ובין רותחין בין אינן רותחין. והלכך כל כלי איסור שנשתמש בהם בכלי ראשון מגעילו בכלי ראשון ומפליט איסור דפני הכלי והאיסור שפולט חמץ שלא בזמנו ומקמי דלמטי זמן איסור בטיל הוא בששים. וסדר הגעלה כך נהגנו, תחלה מעביר החלודה מן הכלים כדתניא בספרי אך את הזהב וגו' [במדבר ל"א, כ"ב], מכאן שצריך להעביר את החלודה. ונהגו להעביר בחול, ואחר כך נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה מלאה מים, ואעפ"י שהגדולה אסורה מרתיחה על האש, ואין צריך להגעיל אחת אחת ולא לסלקו קודם שתנוח אלא מכניס ברותחין ויוציאנה בכל שעה שירצה, וישתטף הכלי בצונן, כדגרסינין בזבחים פרק דם חטאת [צ"ו ע"ב] אותה פרט לתרומה, דבחמין גרידא סגי ליה והוא הדין לחולין, ואינו אלא להעביר החמץ שעליו, ע"כ.
מאני דקוניא. כלים של חרס הן וטוחין אותם באבר. והוה סלקא דעתין למימר דאע"ג דאמרינן בשאר כלי חרס שאין יוצא מידי דפנו לעולם הני כיון דשיעי לא בלעי. ירוקי. עשויין מקרקע שחופרין ממנה צריף אלום בל"ע ובולע לעולם. קרטופני. בקעים. דמדייתי. פולטין המשקה מדפנו החיצון. התורה העידה על כלי חרס. ככתוב [ויקרא ו', כ"א] וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר, ולא מהני בהו הגעלה. והוא הדין בשאר ימות השנה לענין גיעולי גוים שאסור להשתמש בהן. חמץ. שתשמישו על ידי חמין כל השנה, אבל יין נסך לא נשתמש בו אלא צונן.
תימא דהכא משמע דיוצא מדי דפנו, דאמרי' התם [זבחים צ"ו ע"א] קדרות ישברו, ופריך אמאי ישברו להדרינהו לכבשונות, ומשני לפי שאין עושין כבשונות בירושלם. טעמא דאין עושין הא עושין שרו בחזרת כבשונות. ולעיל נמי אמרי' קדרות בפסח ישברו ולא מהניא היסק מבפנים משום דחייס עליהו דלמא פקעאן, הא לא חייס עלייהו שרו בהיסק מבפנים. ותירץ רבינו תם ז"ל דהא לא חשיב יוצא מידי דפנו דכיון דהסיקו מבפנים ככלי אחר חדש דמי, דדרך כל כלי חרס שעושין אותו מן הטיח ונותנין אותו בכבשן להסיקו. ועל פירש זה הקשה רבנו כיון דחשבינן ליה כאחר מאחר שהוסק א"כ כלי חרס שנטמא אמאי לא תועיל לו חזרת כבשונות, וכי תימא הכי נמי והא אמרי' [כלים פ"ה מ"ז] תנור חלקו לשלשה ואמאי לא עביד ליהו היסק ותו לא. ונראה לרבנו ש"ץ דמצי למימר דקדרה שאין דרכה בהיסק כשמחזירין אותה לכבשונות פנים חדשות באו לכאן, אבל תנור דכל שעה ושעה מסיקין אותו לאו כפנים חדשות דמו ואין די לו אלא בשבירה. שאלו את רבינו תם ז"ל על מחבת שלנו מהו להגעילה, והתיר להם, ושוב חזר בו, משום דתשמישיה על ידי האור הוא.
אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה בצונן חוץ מבית שאור שחימוצו קשה. בספרים שלנו אין בהם אלא משתמש בהן מצה בצונן. ויפה כתב לפי שמצינו גבי יין נסך שכל כלי חרס שתחלת תשמישו בידי גוים אינו מותר בהדחה, ואע"פ שאין מכניסו לקיום, ונפק לן הא מלתא מכסא דאשתי בהו גוי פעם ראשון ושני, ומדאמרינן גבי מאני דקוניא דכי אית בהו קרטופני דלא מחפו בקוניא אסירי ככלי חרס, וכי מיכסו להו שרי דלא הוו ככלי חרס, ואי מכניסן לקיום אפי' דמתכת אסורין הן, ואתמר נמי התם [ע"ז ל"ג ע"ב] חצבי שחימי ופיתותא דבי מיכסי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין, והכי איתא בנסחי עתיקי דגאונים, והכי משמע [ב]פרק השוכר [שם ע"ד ע"ב] גבי הגת והמחץ והמשפך של גוים חכמים אוסרין. מכלהו הנו שמעינן דכל כלי חרס שתחלת תשמישו ביין נסך צריכין הכשר גדול, והוא הכשר ערוי שהוא הגדול שנשנה ביין נסך, וכן דעת רש"י ז"ל, ואעפ"י שלא מצינו לצונן בצונן אלא הדחה בעלמא, ואפי' בממשו של איסור כדאמרי' בפרק כיצד צולין [ע"ו ע"א] צונן לתוך צונן מדיח, שאני יין נסך איידי דחריף ותקיף מבלע בלע, דכל מילתא דאית ליה חורפא דמי קצת לחמין, כדאמרינן גבי חלתית במסכת ע"ז [ל"ט ע"א] וגבי צנון שחתכו בסכין בפרק כל הבשר [חולין קי"א ע"ב] וחמרא נמי מתקף תקיף, וכיון דכלים חדשים ושל חרס נינהו ודאי מבלע בלעי, והדבר ניכר ונראה לעינים. וכן מצינו שכל דבר שמכניסו לקיום ואפי' בשל עץ ומתכת צריך עירוי, ויש מהם נגוב, ואעפ"י שהוא צונן בצונן, והטעם לכלן משום דאיידי דתקיף חמרא ומשהי בגויהו בלעי. ומעתה אנו למדין לכלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן שכיון שתחלת תשמישן בחמץ הוא מבלע בלעי, דחמץ נמי אית ליה חורפא דומיא דיין, שהרי מצינו ששוה לו בכלי שמכניסו לקיום, כדאמרינן בשמעתן בבית שאור שחמוצו קשה, והיינו משום שהאשה משהתו שם כמו שפרש"י ז"ל וכדאמרינן באגני נמי הואיל ותדירי למילש בהו חמירא כבית שאור שחמוצו קשה דמי, ש"מ כשם שכלי שמכניסו לקיום לענין יין נסך אין דנין אותו כדין צונן כך לענין חמץ אינו נדון בצונן, ולפי מה שמצאתי בירושלמי אף לענין הכשירן שוין, דגרסינן התם בשלהי כל שעה הורה [ר' אימי ב]אילין גרבייא (דפסחא) [דכותחא] ממלא אותן מים ג' ימים מעת לעת. פירוש להכשירן [להשתמש בהן ב]פסח, לפי שלא נשתמש בהן [חמין], אלא מפני שמכניסין לקיום אין נדונין כדין צונן וצריכין [עירוי ונכשרין] בכך, כמו שאמרנו לענין יין נסך. הא למדנו, שדין חמץ בכלי שמכניסו לקיום [שוה ליי]ן נסך [בין] באיסורו בין בהיתירו. ואם שוה לו בזה לא ישוה לו בשאין מכניסו לקיום. [הלכך שמעינן מ]ינה, דכל כלי חרס שנשתמש בו בשאר ימות השנה בחמץ, אע"פ שתשמישו בצונן, [כיון שתחילת] תשמישו בכך, מבלע. וכיון שכך, אם משתמש בו עכשו חמין מפליט ליה ואסיר. [לפי' פירוש רבי]נו הגדול ז"ל משתמש בהן מצה בצונן, אבל לא בחמין, שמצה בצונן לא מפליט [לה, דצונן ג]מור הוא, ובהדחה סגי ליה. ואם תאמר, אפילו נשתמש בו חמין מתחלה, למה לא [משתמש בהן מצה] צונן עכשו, והרי אמרו [חולין קי"א ע"ב] קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, הא צונן שרי, [איכא למימר] התם בשל עץ, אבל של חרס בחמין כל הכי בליעא, דאפילו בצונן נמי אי אפשר [דלא פליט להו] משהו ואסיר. תדע, דאמר רב קדרות בפסח ישברו, ולא אמרו שישתמש בהן בצונן. [בית שאור. כל]י שהאשה שוהה בו וממחה בו את השאור ונותנו בעיסה, ופעמים שהוא שוהה בו ערבית. רבינו ש"צ.
<h2>דף לא:</h2>
פיס'. נכרי שהלוה את ישראל על חמצו. כגון שהרהינו [אצלו ואמר] לו אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלך מעכשו בסלע [שהלויתני על]יו, שמשעת הרהנה קנה, דמשיכה בגוי קונה, והרי זו כמוכר בעל מנת זה, וזה [הדין אף בקר]קעות, ומשנה שלמה בפרק אי זהו נשך [ב"מ ס"ה ע"ב]. ואי לא אמר ליה מעכשיו, כגון שהרהין חמצו [אצלו ואמר ל]ו אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני תהא גובה זה בחובך, דכי האי גונא מכאן [ולהבא הוא ג]ובה, שהדין נותן שיהא זה מוריד שלשה לשום ויגבה אותו בשום הדיינין בשעתן ואין [כאן קנין, והו]א הדין נמי אפילו אמר מעכשיו, אלא דלא שייך מעכשו לגבי שעבוד גביה דחוב. והכי קאמ' [הא דאמר לי]ה קני מעכשיו הא (דלא שיך מעכשו לגבי שעבוד גביה דחוב, והכי קאמר הא דאמר ליה [קני מעכשי]ו הא) דלא אמר ליה קני מעכשיו. ואינו נראה מה שפי' רבינו אפרים ז"ל דקבע זמן קודם הפסח, אבל לאחר הפסח אסור, דהא גוי לא קני ליה קנין גמור אלא לאחר הפסח. אלא אפילו קבע זמן אחר הפסח כיון שהרהינו אצלו ואמר לו קני מעכשיו, כולי עלמ' מודו למפרע הוא גובה וקני ליה גוי קנין גמור. וכן נמי סופא דמתני', דתנן ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו, כגון שהרהינו אצלו ואמר לו מעכשו, דאי לא אמר ליה מעכשו ישראל מגוי לא קני. נמצא דין משכון בדלא אמר ליה קני מעכשו, בהפך ממה ששנינו במשנתינו, וכן הוא נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אע"פ שהרהינו אצלו כיון דלא אמר ליה קני מעכשו לא קני, וכשגובהו הנכרי בחובו מכאן ולהבא הוא גובה, ועד השתא קם ליה ברשותיה דישראל ואסיר. וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אעפ"י שהרהינו אצלו, כיון דלא אמר ליה קני מעכשו לא קנו, וכשגובהו ישראל בחובו מכאן ולהבא הוא גובה דכדרבא קיימא לן דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואשתכח דעד השתא ברשותיה דגוי קאי ושרי. ודוקא בדלא קביל עליה ישראל אחריות, אי נמי כשיחד לו הנכרי בית כל ימי הפסח ואע"ג דקביל עליה אחריות. פיס'. חמץ שנפלה עליו וכו' וצריך שיבטל בלבו. שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו.
<h2>דף לה.</h2>
מתני'. [שאדם יוצא בהן] ידי חובתו. משום חובת מצה בלילה הראשון, שהוא חייב לאכול מצה [דכתיב בערב תאכלו מצות ותניא [לקמן ק"כ ע"א] ששת] ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות, [יכול אף לילה] הראשון, ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו, אין לי אלא בזמן [שבית] המקדש קיים, שלא ב[זמן שבית המקדש] קיים מנין, ת"ל בערב תאכלו מצות. כוסמין. אספילט"א. שבולת שועל. אבינ"ה כ[זנב של] שועל. שיפון. שיגלי"א. ירושלמי, [חלה פ"א ה"א], ר' שמואל בר נחמן שמע לה מן הדין קריה, וש[ם חטה שורה] ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו [ישעיה כ"ח, כ"ה], חטה אלו החטים, שורה זו שבלת שועל, ולמה נקרא ש[מה שורה שהיא] עשויה כשורה, שעורה זו שעורים, נסמן זו שיפון, כוסמת זו כוסמין. גבולתו [זו לחם, ע"כ גבולו] של לחם, ולמדין מן הקבלה. אמ' ר' סימון, מן מה דכתיב ויסרו למשפט אל[ק]יו יו[רנו, [שם שם כ"ו], כמו שהוא דבר] תורה. מצה שרובה דגן חייבת בחלה ויוצאין בה ידי חובתו בפסח ואם לאו אי[ן יוצא ידי] חובתו בפסח. אמר רב אלא, בין כרבנין דהכא בין כרבנין דתמן אמרין עד שי[הא בה רובו דגן] וטעמ' דגן, ורב הונא אמר טעמיה דגן אע"פ שאין רובה דגן, ר' יונה הוה מסמך [לר' זעירא] שמע קליה דר' אילא יתיב ומתני' ר' יוחנן אמר טעמיה דגן אע"פ שאין רובה דג[ן, ר' יוסי בשם] ר' יוחנן עד שיהא רובה דגן וטעמ' דגן, אמר מחלפא היא בידיה סימן הוה ליה דר' [יוסי כרב] הונא.
יוצאין בדמאי. תבואה שנלקחה מעם הארץ והיא נקראת דמאי, ספק עישרה ס[פק לא עישרה], וחייבו חכמים להפריש מעשרותיה מספק, ואם אכל ממנה מצה ולא הפריש ממ[נה מעשר יצא]. וטעמ' מפרש בגמ', דמגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי ח[זי ליה, דתנן] מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. אכסניא. מפרש בירושלמי [דמאי פ"א ה"א] גוים. ו[במעשר ראשון]. של לוים, שניטלה ממנו תרומת מעשר לכהן. ומכאן ואילך המעשר מותר לזרים. [ובגמרא מוקי] לה שהקדימו בשבלין וניטלה ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו תרומה גד[ולה]. תני מצה גזולה אסור לברך עליה, אמ' ר' הושעיא על שם ובוצע ברך נאץ ה' [הדא דתימר] בתחילה, אבל בסוף דמים הוא חייב לו. ר' יונה אומר אין עברה מצוה, ר' יוסי אומ' אין עב[רה] מצוה, אמ' ר' אילא אלה המצות, אם עשייתן כמצותן הרי הם מצות ואם לאו אינן מצות. מדברי ר' אילא נראה דאפי' בדיעבד לא יצא, וכן נראה מן הגמרא שלנו שאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה, כדאמרי' [להלן ל"ח ע"א] מדברי ר' מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. וכן כתב הרב ר' משה ז"ל [פ"ו מחמץ ומצה ה"ז].
חלות תודה ורקיקי נזיר. בתודה יש בה ג' מינין ממצה, מלבד עשר חלות של חמץ, והם שלשים של מצה עשר חלות ועשר רביכין ועשר רקיקין. עשאן לעצמו. שהיה מחוייב תודה. אין יוצא בהם. ואפילו לא נשחט עליהם הזבח. ומפרש בגמ' [ל"ח ע"ב] טעמא ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשום מצה אלא לשום זבח. למכור בשוק יוצא בהם. דכל שוק אמלוכי ממליך אי מזדבן מזדבן, ואי לא נפיקנא בהוא אנא, הלכך מצה דמשתמרת לשום מצה היא, ובגמ' פריך ותפוק לי משום מצה עשירה דהא נילושה בשמן, ומשני רביעית היא המתחלקת לכמה חלות, ובשמן מועט בזה לא מקרי מצה [עשירה]... [מכאן ואילך חסר בכת"י וחבל על דאבדין].
<h2>דף קטו:</h2>
[ואין עוקר את השלחן. שמצוה היא לעקור את השלחן כדלקמן, כי היכי דליהוי הכירא לתינוקות, וה"מ לדידהו דהוי להו שלחן קטן לפני מי] שאומר הגדה לבדו וכן לפני כל אחד ואחד, אבל אנו מסלקין הקערה (ומוציאין התבשיל) שבה מצה ומרור ושני תבשילין [לסוף השולחן] ודי לנו בכך, ויש שנוהגין להגביה את הקערה ומוציאין התבשיל מן הקערה על חנם, ולאו מלתא היא, והא דאמרינן לקמן בשר אין צריך להגביה, הני מילי בשעה שאומר בהגדה פסח שהיו ישראל אוכלין וכו', דכיון דאמר פסח(ים) [זה], אם היה מגביהו לתבשיל שהיה בידו נראה כמי שהקדיש בהמתו מחיים, אבל כשמגביה הקערה כדי שיכיר התינוק וישאל היאך נראה כמי שהקדיש קדשים, לכך אין להוציא ממנה התבשיל, וכן הגבהתה חנם (חכם) דאין כאן היכר לתינוקות, אבל עוקרה מלפניו לגמרי ויניחנה בקרן זוית כאלו אכל כבר, כדי שיכיר תינוק וישאל, דדמי לעקירת השלחן. פטרתן מלומר מה נשתנה. דתניא לקמן חכם בנו שואלו וכו'. וכיון ששאלו בנו מה נשתנה [אין אנו צריכין לומר מה נשתנה], אלא תשובת דבריו של בן, לפי שנשתעבד[נ]ו במצרים אנו עושין כל הדברים הללו.
<h2>דף קטז.</h2>
מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה. כדי שלא יצטנן התנור ויהיה צריך לעצים יותר. אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. כדי שלא יחמיץ. כתב רבינו אבן גיאת בפסח מברך על חדא ופריסה, ובשאר ימים טובים מברך על תרתי ריפאתא שלימתא. דאמר רבא חייב אדם לבצוע על שני ככרות בשבת, מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב, ותנו רבנן [מכילתא בשלח (ויסע) סוף פרשה ז'], ששת ימים תלקטוהו, למדנו שלא היה יורד מן בשבת, בימים טובים מנין, תלמוד לומר שבת לא יהיה בו. ופרשי רבוותא כיון דבימים טובים לא הוה נחית מן בעינן למבצע על תרתי ריפאתא שלמתא, ובפסח אתיאי לחם עוני וגרעיה לפלגא, ובצעינן על חדא ופלגא. ומסתברא מדאמר רבא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה, תוך דוקא, מניח פרוסה בתוך שתי השלמות כמנהגא דילן, ושתי שלמות צריך כשאר ימים טובים. ולפי שאנו צריכים לומר הא לחמא עניא במצה פרוסה, פורס מצה שלישית חציה לאכילת מצה וחציה למצה באחרונה, ועל כן מנהג לפרסה קודם הגדה, ומנהג להצניעה תחת המפה זכר צרורות בשמלותם. ונהגו לברך על השלמה המוציא ועל הפרוסה לאכול מצה, ומסתברא המוציא ולאכול מצה מברך על אחת, כדאמרי' [ר"ה כ"ט ע"ב] ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קדוש היום, שמע מינה דומיא דקדוש בכוס אחד, אף ברכת המוציא וברכת מצה בבת אחת היא. ובוצע אחת או שתיהן כאחד, כדגרסינן חזינא לרב דנקיט תרתי ובצע חדא. וכתב רבינו חננאל מסתברא אפרוסה, ויש אומרים אשלימה.
פיס'. אע"פ שאין חרוסת מצוה וכו'. גמ' זכר לתפוח. במסכת סוטה, שהיו יולדות שם בלא עצב ושלא יכירו בהם המצרים, דכתיב [שיר השירים ח', ה'] תחת התפוח עוררתיך. צריך לקהויי. במיני קיוהא, כגון תפוחים חמוצים וחומץ. צריך לסמוכיה. זכר לטיט. תגריי חרך. כמו מציץ מן החרכים [שם ב', ט'], חנונים היושבים אצל חניותיהם ומוכרין.
מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל. וכאן, במזיגת [כוס] שני הבן שואל את אביו, אם חכם הוא אומר מה נשתנה הלילה הזה, עכשו שמוזגין כוס שני קודם אכילה. והרב ר' יעקב בר' יקר ז"ל פי' וכן הבן שואל את אביו, כמו כן בנות צלפחד דוברות [במדבר כ"ז, ז'], וכמו כן דבר(ו)ת [שמות י', כ"ט], כלומר דין הוא שיהיה שואל בכוס שני מה נשתנה. הלילה הזה כלו צלי. בפסח שני בפרק אלו דברים [ע' ע"א] מוקים לה רב חסדא אליבא דבן תימא (ו)[ד]אמר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת [אלא] צלי. ולפי דעתו של בן אביו מלמדו. אם בנו חכם יפרש לו הכל.
<h2>דף קטז:</h2>
מתני'. שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח. שלא פירש טעמן. גמ'. צריך שיאמר פסוק זה. ואותנו הוציא משם. לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. מצה צריך להגביה. כשאומר מצה זו שאנו אוכלים, צריך להגביהן, כדי להראותן למסובין ותחביב עליהן המצוה. בשר. של שני תבשילין. אין צריך להגביהה. כשהוא אומר פסח שהיו אבותינו אוכלים לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח.
<h2>דף קיז:</h2>
פיס'. וחותם בגאולה. גמר'. קרית שמע. ברכת גאולה שאחר קרית שמע. והל(י)ל. של ערבי פסחים, שחותם גאל ישראל. גאל ישראל. שהרי מספר בשבח גאולת מצרים שעברה. דצלותא גואל ישראל. שאנו מתפללין על העתיד. דצלותא קדשנו במצותיך. לפי שאנו אומרים אותו באמצע תפלה ראוי לאמרו בלשון בקשה. דצלותא מצמיח לנו קרן ישועה. ולפי שכבר אמרנו מגן אברהם, ושתי חתימות כי הדדי לא שייכי בתפלה. ועשיתי לך שם גדול כשם (ש)הגדולים אשר בארץ. נתן הנביא אמר כן לדוד מפ(נ)י הגבורה, כשם שחותמין [ב]מגן אברהם כך חותמין במגן דוד. סבי דפום בדיתא. רב יהודה ורב עינא, כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין [י"ז ע"ב]. בשבתא. שבת דעלמא בלא י"ט. ביומא טבא. בלא שבת, דאלו שבת וי"ט חתמינן בתרויהו מקדש השבת וישראל והזמנים [ביצה י"ז ע"א].
מתני'. מזגו לו כוס שלישי. [גמ'] שמע מינה ברכה טעונה כוס. דהא במסכת ברכות לא מיתניא בהדיא דטעונה כוס, אלא מדיוקא שמעינן לה, כדאמרינן נמי בריש פירקין [ק"ה ע"ב] שמע מינה מיהא מתניתא תמני, שמע מינה ברכה דטעונה כוס. ולימא נמי ממתני' שמעינן לה. ארבע כוסות וכו'. כלומר, כל אחד ואחד ראוי שיעשה בו מצוה, אבל בשאר ימות השנה לא בעי כוס, שאף כאן אין הכוס בשביל ברכת המזון.
<h2>דף קיח.</h2>
גמ' שמואל אמר נשמת כל חי וחותם בישתבח, מדקאמר ברכת השיר שמע מינה ברכה היא וחותם עליה מלך מהולל בתושבחות. ומנהג כר' יהודה. כתב רבי ש"צ, קבלתי מפי מורי רבי יהודה ז"ל, שקבל מרבו ר' יצחק בר' אברהם הצרפתי ז"ל הלל בלילי פסחים טעון ברכה אשר קדשנו במצותיו לגמור את ההלל, והביא ראיה מן הירושלמי [ברכות פ"א ה"א] כמו שאנו עתידין לכתוב כאן. אבל הגאונים הזכירו בשם רב צמח ז"ל שאין מברכין עליו, מפני שחולקין אותו, והקשו לעצמן הרי אחריו מברכין יהללוך ושנינו [נדה י"א ע"ב] כל שטעון ברכה אחריו טעון לפניו, והם השיבו אין למדין מן הכללות ואין זה כלום. והאחרונים אמרו יהללוך אינה ברכה לסוף הלל, אלא ברכה היא שתקנו חכמים לכוס רביעי וחובה לכוס היא באה, גם זה אינו נכון, שאם היתה ברכה בפני עצמה היו פותחין אותה בברוך, שזה כלל גדול הוא בכל ברכה שאינה סמוכה שהיא פותחת בברוך, ואין אחת בכולן שהיא יוצאה מן הכלל בברכת המצות וברכת הנהנין. ואל תשיבני מברכות של שבח, כגון צרכי עמך ישראל מרובין ופרנסתן מעוטה [ברכות כ"ט ע"ב], וכגון מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו [שם כ"ט ע"ב], דהני לפי שאין בהם עשיית מצוה ולא הנאה ממש תקנו אותן כך, אבל בברכות של חובה כגון ברכת המצות וברכת הפירות אין לך ברכה בהם בלא פתיחה אלא בסמוכות, ועוד שהברכה בעצמה מראה שהיא ברכה של תושבחות ואין בה ענין לגאולה של מצרים אלא לקריאת הלל וזמרה שקרינו לפניה, וכיון שכן למדנו לברכת השיר שהיא סמוכה [לברכה שלפני קריאת ההלל, ודמיא לברכה אחרונה שבק"ש וברכה של פסוקי דזמרה ושל קריאת ההלל עצמו בימים שהיחיד גומר אותו בהן, אלא שבשאר הימים מקום שנהגו מברך לא נהגו לא, ובזה קבעוה חובה מפני שהיא עיקר קריאתו של הלל באכילת פסחים, ועוד כדי שתהא ברכה לכל כוס וכוס]...
